"ענק יפני אמיתי"
עם כניסתה של מיצובישי לישראל בתחילת 1988, לצידה של הלנסר סטיישן התייצבו באולם התצוגה החדש גם צמד גרסאות של ה-L300, המסחרית היפנית הגדולה הראשונה בישראל (מסחרית קלה), שהצליחה לטלטל את שוק המסחריות, להפוך לסיפור הצלחה ואחת המסחריות הפופולריות בארץ של שנות ה-90. היבוא לארץ נעשה ע"י כלמוטור (שהפכה עם השנים לכלמוביל), מי שהיתה גם היבואנית של מרצדס, ובעקבות שיתוף הפעולה של מרצדס הגרמנית עם מיצובישי היפנית, נסללה הדרך לד"ר שמואל חרל"פ הבעלים של כלמוביל לייבא גם את דגמי החברה היפנית לישראל (ואותם קשרים שהובילו בהמשך גם לקבלת זיכיון היבוא של יונדאי). השיווק הרשמי החל בפברואר 1988, והמשלוח הראשון שהגיע לארץ במאי 1988 כלל לראשונה גם את הגלנט המשפחתית הגדולה שהצטרפה מאוחר יותר לאולם התצוגה. מיצובישי באותה שנה היתה מקום שלישי במכירות ביפן (אחרי טויוטה וניסאן) ולמעשה היתה ליצרנית היפנית הגדולה ביותר ששווקה בישראל באותם ימים. כיאה למותג גדול, הסלוגן הראשון של מיצובישי בארץ היה "ענק יפני אמיתי".
מה זה מיצובישי? עם ישראל מתבקש לענות על השאלה… עיתון מעריב ינואר 1988
עיצוב מודרני ומבנה אווירודינמי
בניגוד לדגמים המסחריים של המותגים היפניים ששווקו כאן עד אז כמו סובארו E-10 (סובארית) והמקבילה שלה מבית סוזוקי שהיו בסה"כ סוג של מיקרו-וואנים, המסחרית החדשה של מיצובישי הציעה מרכב גדול משמעותית והיתה היפנית הראשונה שהתחרתה בדגמי מסחריות קלות כמו פורד טרנזיט ופולקסווגן טרנספורטר הפופולארים ודגמים מסחריים נוספים. בניגוד לרמות הגימור הנמוכות שאפיינו את המתחרים האירופאים בארץ, שהשתדלו להיות קמצניים באבזור להפליא, הציעה ה-L300 בגרסת ה-"מיניבוס" שלה שיועדה לנוסעים, עיצוב חיצוני מתקדם ומודרני, תדמית זוהרת יותר (גם מול פולקסווגן קאראוול המאובזרת והמאוד יקרה), מרכב בצביעה דו-גוונית בצבעים מטאלים שלא היו מוכרים בשוק המסחריות, צלחות גלגלים מהודרות וצמד דלתות צד נגררות כסטנדרט.
נבחרת המסחריות של 1990 בחברת ההשכרה באדג'ט: פורד טרנזיט, מיצובישי L300 ושברולט אסטרו. צילום: ישראל סאן, ארכיון הרווארד
מיצובישי L300 מיניבוס GLX – "המסחרית הכי פרטית"
גם בתוך תא הנוסעים הציעה ה-L300 בגרסת הנוסעים מהפכה בענף, עם 7-8 מקומות ישיבה, מושבים מקוריים עם ריפודי קטיפה הניתנים לכיוונון מתוחכם, מושבים אחוריים רב שימושיים שהיה ניתן לכוונן אותם 180 מעלות ולהפוך את החלק האחורי של הרכב לסוג של משרד נייד, או להשכיבם ולהפוך אותם לסוג של מיטה רחבה ביציאה לפיקניק. גם האבזור היה עשיר וכלל מזגן מקורי חזק (עם אופציה למפוצל) במקום מזגן מהתקנה מקומית כמו אצל המתחרים, נעילה מרכזית, הגה כח, שטיחים מפוארים מקיר לקיר, תאורה עשירה יותר, אופציה לווילונות צד ועוד, שהפכו את המכונית למיניוואן הראשון בישראל ולמכונית מאוד מפנקת ביחס למקובל בקטגוריה. "המסחרית הכי פרטית" תיאר היבואן את הדגם בפרסומים הראשונים.
והיתה גם גרסה מסחרית ארוכה עד 11 נוסעים
מיצובישי L300 שהגיעה לישראל, היתה מהדור השלישי של הדגם שהוצג בשנת 1986 ושווקה בגרסת נוסעים קצרה עם מנוע בנזין 2,000 סמ"ק 89 כ"ס (16 שניות ל-100 קמ"ש ו-6.3 ק"מ לליטר) ובגרסה מסחרית דיזל 2,500 סמ"ק 69 כ"ס בלבד, חסכונית יותר ועצלה במיוחד, ששודכו שתיהן לתיבת הילוכים ידנית עם ידית הילוכים בסמוך להגה. בשנת 1989 התרחבה משפחת ה-L300 עם הצטרפותה של גרסה מסחרית ארוכה להיצע, ששווקה עם מנוע בנזין ותיבה ידנית 5 הילוכים בתצורה מסחרית עם 2 או 4 חלונות צד וכן בתצורת נוסעים שכללה עד 11 נוסעים.
1990 – מיצובישי L300 מסחרית בנתב"ג. צילום: ישראל סאן
מאוחר יותר החל שיווקו של הדגם גם בגרסת 2.0 ליטר בנזין אוטומטית. בשנת 1992 עברה המכונית מתיחת פנים מקיפה, בה קיבלה המכונית חזית מודרנית יותר ופנסים רחבים יותר. בסעיף היתרונות של הדגם, לצד תא הנוסעים המרווח והמאובזר בדגמי הנוסעים, הודות למידות חיצוניות קומפקטיות יחסית, הרכב לא היה מגושם בחניה ובתמרון וקל היה להשתחל איתו גם במקומות עירוניים צפופים. מעבר לכך, מדובר היה במכונית אמינה למדי. בסעיף החובה: צריכת הדלק היתה גבוהה בגרסאות הבנזין, הרכב היה קשה לטיפול בשל מיקום המנוע, החלפים היו מעט יקרים מהממוצע ונוחות הנסיעה הסתפקה בציון בינוני.
החידון השבועי לילד: כמה משאיות אתם רואים בתמונה? חחח
תמחור אטרקטיבי
לצד שלל החידושים שהציעה ה-L300 בענף המנומנם, מדובר היה במסחרית בעלת תג מחיר נמוך משמעותית מהמתחרים, ובניגוד לימים אלו בהם מסחריות מתומחרות דרמטית מעל מכוניות משפחתיות, עם תחילת השיווק בארץ התברגה ה-L300 במחיר מעל ללנסר המשפחתית ומתחת לגלנט שהיתה "מכונית המנהלים" של המותג בארץ. מפתיע עוד יותר שגם טנדר ה-L200 בגרסת החד קבינה הבסיסית תומחר כמעט זהה ללנסר המשפחתית. גם מאוחר יותר עם התפתחות הקטגוריה והתחלת שיווק מיניוואנים אמיתיים בארץ ולא מסחריות שהתחפשו למיניוואן כמו במקרה של המיצובישי, היתה ה-L300 זולה משמעותית מהמתחרות עם תג מחיר של 96,400 שקל לדגם הנוסעים האוטומטי (בשנת 1995) לעומת 150,400 שקל לפולקסווגל קרוול אוט', 140,300 שקל למאזדה MPV, כ-137,700 שקל ל-GMC ספארי ו-154,000 שקל לטויוטה פריוויה, מה שסיפק לה מכירות נאות למחפשי מיניוואנים חדשים בתקציב נמוך.
מבצע מיצובישי 1991 – שימו לב שמחיר ה-L200 זהה ללנסר המשפחתית וה-L300 עולה פחות מהגלנט !
תשרוד לאספנות?
מיצובישי L300 שווקה בארץ בין השנים 1988-2001 והיתה לאחת המסחריות הפופולריות והמבוקשות בארץ בשנות ה-90, וכמו שנאמר גם המיניוואן האמיתי הראשון בישראל, הישג שהביא לה הרבה רוכשים בתחילת הדרך, אך סבל פגיעה ישירה כאשר שנה לאחר תחילת השיווק שלה, הגיעו דגמי GMC ספארי ושברולט אסטרו לארץ, שהיו גם הם מסחריות שהתחפשו למיניוואנים, אך נהנו ממנועי בנזין חזקים משמעותית, תיבת הילוכים אוטומטית מתחילת הדרך ורמת גימור עשירה במיוחד בגרסאות הבכירות שלהם, מה שהפך אותם ללהיטי הקטגוריה. יחד עם זאת, ה-L300 נמכרה בכמה מאות עותקים מדי שנה, וב-1994 אף הגיעה לארץ גם בתחפושת של יונדאי, עם דגם ה-H100 שהיה אותו רכב זהה מכאנית, רק עם עיצוב מעט שונה. נכון להיום, למרות שמרבית הדגמים כבר ירדו מהכביש, עדיין לא נדיר במיוחד לפגוש L300 נוסעת על הכביש, ואף פגשנו דגמים ראשונים שנרשמו כאספנות. נכון ליום פרסום הכתבה, נצפו 3 מכוניות למכירה ביד 2, אחת מהן מגרסת הנוסעים שהוסבה לסוג של קרוואן וצמד דגמים מסחריים.
מיצובישי L300 שנמסרו לגריטה בשנת 2010 בתמורה ל-3,000 שקל
