רבים בטוחים שהמכונית הקוריאנית הראשונה שנחתה בישראל הייתה דייהו רייסר, הדגם שנחשב בעיני רבים כמי שפתח את הדלת לגל המותגים הקוריאניים באמצע שנות ה־90. אלא שההיסטוריה מספרת סיפור מעט שונה. כבר בשנת 1991, שלוש שנים לפני הגעת דייהו לישראל ושנים רבות לפני שקיה הפכה לאחת מיצרניות הרכב המובילות בשוק המקומי, נחת כאן המותג הקוריאני לראשונה ביוזמת חברת "עופר חברה לרכב". הדגם הראשון שנשא את סמל קיה על כבישי ישראל לא היה מכונית משפחתית או סופר־מיני, אלא דווקא טנדר עבודה צנוע שנועד להתחרות בשוק המסחריות הקלות, שהיה אז בשליטת דגמים כמו טנדר סובארו, מיצובישי L200, רנו אקספרס ופיאט פיורינו, אך הביא עימו מרכב ייחודי שטרן הוצע בשוק המקומי.
טנדר קאיה קרס בתערוכת אוטומוטור הישראלית. צילום מתוך האינטרנט, מקור לא ידוע (נשמח לעדכן את הקרדיט בהתאם).
השיווק הראשוני של קיה בישראל החל ב־1991, לאחר שעופר חברה לרכב (יבואנית וספה ופיאג'ו באותה תקופה) קיבלה את זיכיון היבוא של דגמי המסחריות של היצרנית הקוריאנית. החברה, שהפכה בהמשך לעופר אבניר (התאחדה עם אבניר יבואנית סוזוקי), הייתה אחראית גם לשם שבו שווק המותג בישראל בשנותיו הראשונות (ולמעשה בקרב רבים עד היום) "קאיה" ולא "קיה", כפי שנהוג בעולם וכפי שהוא מוכר כיום. הגיית השם אגב תוקנה בארץ רק לאחר שזיכיון היבוא של המותג עבר בשנת 2008 מידי סמלת, היבואנית השנייה של קיה בישראל, לידי טלקאר, שאימצה את ההגייה הבינלאומית המקובלת.
הקוריאני הראשון שנחת בישראל
הדגם הראשון של קיה שהגיע לישראל היה ה־Ceres (סרס) (פירוש השם בקוריאנית: "אל החקלאות"), טנדר חד־קבינה שפותח באופן עצמאי על ידי קיה במטרה לענות על צורכיהם של החקלאים בדרום קוריאה. הדגם הוצג לראשונה בשנת 1983 ולמעשה היה הגרסה החקלאית של הטנדר "בונגו". העיצוב היה בסגנון הטנדרים היפניים באותה תקופה ומחיר בקוריאה היה נמוך בכ־30% מזה של הבונגו, במטרה לסייע לחיזוק הכלכלה הכפרית במדינה, תוך שהוא מבטא את תפיסת העולם של קיה באותם ימים – ייצור כלי רכב פשוטים, שימושיים ומותאמים לצורכי הלקוחות. אחד היתרונות המרכזיים של הדגם עבור חקלאים היה האפשרות לציידו במערכת PTO (הנעת כוח חיצונית), שפותחה בעקבות מחקרי שטח בקהילות חקלאיות ואפשרה להפעיל באמצעות הטנדר ציוד כמו משאבות מים ומכונות דישון.
פרסומת ראשונה לקיה סרס בישראל
קומפקטי במידות, גדול ביכולות
לצד ייעודו החקלאי, שימש ה־Ceres גם ככלי עבודה שהתאים לסביבה עירונית, הודות לממדים קומפקטיים יחסית. אורכו עמד על 4.26 מטרים ורוחבו על 1.65 מטר בלבד, נתונים שהזכירו מכונית משפחתית קומפקטית. מנגד, גובהו החריג, 1.96 מטר, ומרווח הגחון הנדיב נועדו לאפשר תנועה יעילה בשטחי חקלאות, דרכי עפר ואתרי בנייה. לבסיס הגלגלים הקצר ולמרווח הגחון הגבוה הייתה גם נקודת תורפה: הייתה לו נטייה להתהפך בקלות יחסית. מנגד, משקלו הנמוך, שנע בין 1.1 ל־1.4 טון בהתאם לגרסה, בשילוב מערכת הנעה כפולה, העניק לו כושר עבירות מרשים בשטח.
בישראל שווק הטנדר בגרסאות הנעה אחורית או כפולה, עם מנוע דיזל ארבעה צילינדרים בנפח 2.2 ליטרים, שהפיק 60 כ"ס ומומנט מרבי של 14.5 קג"מ. בתחילת הדרך הוצע עם תיבת הילוכים ידנית בעלת ארבעה הילוכים, וב־1992 הגיעה גרסה מעודכנת שכללה תיבת חמישה הילוכים וארגז מטען מעט ארוך יותר. הקבינה סיפקה מקום לנהג ולשני נוסעים, אך בישראל הוצעה גם אפשרות להסבת ארגז המטען להובלת ארבעה עד שישה נוסעים נוספים. בכל הקשור לנוחות, מדובר היה בטנדר עבודה קשוח ופשוט: המנוע, שמוקם מתחת למושבים הקדמיים, הפך אותו לרועש במיוחד, הביצועים היו עצלים, רמת הבטיחות הייתה בסיסית, ומערכת המתלים, שהתבססה על קפיצי עלים בכל ארבעת הגלגלים, סיפקה נוחות נסיעה בעייתית. לפחות ניתן היה להזמין מזגן.
פשוט, קשוח ובעיקר זול
לצד הפשטות והמחסור בפינוקים, היו ל־Ceres לא מעט יתרונות. הוא התבסס על שלדת פלדה חזקה, נחשב לעמיד במיוחד והתאים למגוון רחב של עבודות שטח. מנוע הדיזל סיפק צריכת דלק נמוכה יחסית, והמבנה המכני הפשוט, כמעט ללא מערכות אלקטרוניות, תרם לאמינות ולעלויות תחזוקה נמוכות. אולם היתרון הגדול ביותר שלו היה המחיר. עם השקתו בישראל עלתה גרסת ההנעה האחורית 32 אלף שקל בלבד, בעוד גרסת ההנעה הכפולה עלתה 37,400 שקל. מדובר היה במחירים שנמוכים בעשרות אחוזים מהמתחרים באותה תקופה, וכרכב עבודה ניתן היה גם להזדכות על המע"מ ולהכיר בהוצאותיו לצורכי מס.
"הקוריאני הקשוח" ו"טנדר מרוצים"
מסע הפרסום הראשון של ה־Ceres בישראל נשא את הסלוגן "הקוריאני הקשוח", שנועד להדגיש את עמידותו ויכולותיו בתנאי עבודה קשים. שנה לאחר מכן החליף היבואן את המסר ל־"טנדר מרוצים". לא בגלל ביצועים מסעירים במיוחד, אלא משום שלטענת היבואן, בעלי הטנדר היו פשוט… מאוד מרוצים ממנו.
שרד לאספנות?
קיה סרס שווק בישראל בין השנים 1991 ל־1994, וממנו נמכרו כאן כ־400 יחידות בסך הכול. הייצור שלו בקוריאה פסק בשנת 2000 עקב תקנות גזי פליטה, מה שגרם למכונית החלומות של החקלאים שם להיעלם מההיסטוריה. למרות מחיר אטרקטיבי בארץ ויכולות עבודה טובות, העדיפו מרבית הלקוחות בארץ דגמים מוכרים ומבוססים יותר כמו סובארו טנדר, רנו אקספרס, סיטרואן C15 ומיצובישי L200, שהציעו שימושיות גבוהה גם מחוץ לשעות העבודה, נהנו מתמיכת יבואנים חזקים ומזמינות חלפים רחבה יותר. גם פער המחיר מול המתחרים לא היה משמעותי מספיק כדי לשכנע את השוק המקומי לאמץ את הטנדר הקוריאני האלמוני. עם השנים הלך הסרס ונעלם מהכבישים. החמרת תקנות זיהום האוויר לרכבי דיזל ותיקים, הגבלות הכניסה למרכזי ערים ושווי השימוש הגבוה שהוטל על רכבים שיוצרו לפני 2010 האיצו את היעלמותו. ככל הידוע, לא שרד כיום אף קיה סרס רשום בישראל. לפי נתוני משרד הרישוי, הרכב האחרון ירד מהכביש בספטמבר 2023 ודי חבל, משום שלמרות פשטותו הרבה, אין ספק שהטנדר היה זוכה ללא מעט תשומת לב במפגשי אספנות, כרכב מסחרי נדיר וכחלוץ הקוריאני הראשון שנחת בישראל.
- תודה לצבי תמרי על הסיוע בהכנת הכתבה
