מועדון רנו 4 הישראלי יצא לבקר ביום שישי את חבורת האספנים הירושלמים והתכבד בסופגניות מטוגנות בשמן מנוע וממולאות גריז אדום…
כל מי שעלה אי-פעם לירושלים דרך כביש 1, מכיר בוודאי את שרידי המשוריינים ממלחמת העצמאות, המפוזרים בצידי הדרך כאנדרטאות. עם זאת, לא רבים יודעים על הפינה הנסתרת בין עצי האורן הסבוכים שבדרך לשער הגיא, בה מחלידים לאיטם גם שרידים של רנו 4 עתיקה. בעצם, אין סיבה שרנו מתפוררת זו תהיה מונצחת בתודעה הלאומית. היא לא הסתננה אל ירושלים הנצורה ולא הושבתה על ידי חמושים בדרך. בסך הכל התחמם לה המנוע מהעליה הארוכה, האוטו שבק, וסבא שלי עליו השלום התעצבן פעם אחת יותר מדי. הוא רוקן את הבגאז', משך את ידית הקראטה-הילוכים למצב ניוטרל, ובעט את המכונית החבוטה אל הוואדי. סבא וסבתא עשו את המשך הדרך לבירה במונית ומאז חלפו כבר למעלה מעשרים שנים. ביום שישי האחרון, נר ראשון של חנוכה, טיפסתי במעלה אותו האספלט בדיוק, לראשונה עם הרנו 4 שלי.
מועדון רנו 4
בתמונה: שיירת הרנו חולפת בדהרה על פני פורשה בוקסטר.
לא הייתי שם לבד, כמובן. פרצופים משתאים רבים נצפו בתוך מכוניות יפניות חדישות, כאשר הם נתקלו בשיירה המוזרה של שלוש רנו 4 (ועוד רנו 12 אדומה אחת) אשר הזדחלה לצידם בדרך לעיר הקודש. חלק מהנהגים אף החוו לעברנו תנועות מגונות, המדמות את תנועת החלפת ההילוכים המיוחדת של הרנו. שמחנו לגלות שהפעם אף מנוע לא העלה עשן, והצרפתיות הקשישות כבשו בהצלחה את הנתיב הימני לירושלים.
מועדון רנו 4
מועדון רנו 4 הישראלי יצא לבקר את חבורת האספנים הירושלמים בפאב הטוביה, מקום מפגשם הקבוע. "עליזה", הרנו האדומה של דני, עבדה קשה כל הדרך ממשכנה שבשלומי ובחזרה. גם "ליידי" התכלכלה של רמי ו"בטי" ה-12 של אסף צברו קילומטרז' מכובד בין צפון הארץ ועד לשניצלונים של הפאב. בירושלים קיבלו אותנו רם מילון והלימונית הצהובה שלו – מודל 1969 יד ראשונה – המשמשת כשגרירת מועדון רנו 4 בעיר דוד.
המארחים הבטיחו הדלקת נרות חגיגית וסופגניות מטוגנות בשמן מנוע וממולאות גריז אדום. אכלנו, שטפנו את העיניים במכוניות הצבעוניות, נשמנו אוויר הרים צלול ושתינו יין. קרן, סטודנטית הצילום החביבה שפגשה בנו לראשונה שעתיים קודם לכן והחליטה להצטרף ספונטנית לירושלים, השחיזה פלאשים ברכבים. ובין לבין, חשבתי לעצמי שלו סבי היה רואה אותי – הוא ודאי היה צוחק עליי ומסביר: "זה אוטו פדלאה!"
מועדון רנו 4
קצת נתונים על הרנו 4:
חברת רנו השיקה את המכונית בשנת 1961, כמחליפה לקאטר-שבו המזדקנת. ה-4 יועדה להתחרות בסיטרואן דה-שבו, שהייתה פופולארית ביותר בקרב איכרי צרפת ובכבישים החצי-סלולים של פרובאנס. ואכן, ההצלחה לא אחרה לבוא, כאשר במשך 33 שנות ייצור נמכרו למעלה מ-8 מיליון רנו 4 – יותר מכל מכונית צרפתית אחרת.
ה-4 הייתה הרנו הראשונה בעידן ההנעה הקדמית. כמו כן, היא עשתה שימוש במוטות פיתול שתרמו למהלך המתלה הארוך במיוחד (כלומר, כשמחליפים גלגל צריך לשים קרשים מתחת לג'ק – אחרת מרימים אותו עד הסוף והצמיג עדיין נשאר על הקרקע). מהלך המתלה הארוך בשילוב עם מרווח גחון נדיב (20 ס"מ במקור) ומשקל עצמי של נוצה-מוטורית (כ-700 ק"ג) הביאו לביצועי שטח מצוינים בתור "פרייבט". עד היום ניתן לשמוע מאנשי צבא ותיקים את מורשת קרב של הרנו הצה"ליות משנות ה-80'. אחת האגדות אף מרחיקה לכת ומספרת על רנו אחת קטנה שחילצה ג'יפ צבאי מהבוץ בתנאי שטח קשים. מבנה מוטות הפיתול, אגב, גרם למהנדסי הרכב לתכנן בסיס גלגלים א-סימטרי. או במילים אחרות – המרחק בין הגלגלים הימניים היה קצר יותר מזה שבין הגלגלים השמאליים.
בגזרת יחידות ההנעה, צוידה הרנו 4 לאורך השנים במנועים שנפחם נע בין 750 ל-1,300 סמ"ק (בישראל – עד 1,100 סמ"ק). האבזור כלל מותרות כגון: חלונות הזזה כמו באוטובוס, שפריצרים למגבים שהופעלו על ידי פומפה ברצפה, וחור בפגוש הקדמי המיועד להנעה במנואלה – לכל מקרה שלא יקרה.
מועדון רנו 4
מועדון רנו 4
מפגש מועדון רנו 4 בירושלים . צילום : רם מילון
כתב אורח : אורן דורי
