שנה לאחר סיום מלחמת סיני, היודעה גם בשם "מבצע קדש", החלה מצרים במיני מהפכה תעשייתית, בה שאף הנשיא גמאל עבד אל נאצר להרחיב משמעותית את התעשייה המצרית, כשביקש לייצר את כל סוגי הסחורות במצרים והרבה פחות להסתמך על יבוא. "ממחט ועד טילים" היה הסלוגן של המהפכה התעשייתית המצרית, עם ייצור מקומי לא רק של תעשיות מסורתיות וחקלאות, אלא גם של מכשירי רדיו, טלוויזיות, מקררים, תנורים וגם כניסה לראשונה לתעשיית רכב, וייצור לא רק המכונית המצרית הראשונה, אלא גם ייצור המכונית הראשונה בכל העולם הערבי.
כך בשנת 1958 נהגה הרעיון של ייצור המכונית המצרית הראשונה, שתהפוך לסמל הגאווה המצרית. לשם כך, העמידה מצרים שטח מדברי על הדרך מקהיר לאלכסנדריה שם הוקם בזריזות מפעל הרכב הראשון. בתחילת הדרך יובאו למצרים 2 מכוניות מתוצרת יצרנית הרכב האנגלית "פריסקי", אבל במהלך הנסיעה מקהיר התפרקה מכונית אחת בדרך והמצרים החליטו לא לבסס את מכוניתם על הדגם האנגלי. במקום זאת, נחתם הסכם לשיתוף פעולה עם יצרנית הרכב הגרמנית פרינץ N.S.U, אשר תספק את המכלולים המכאנים של הרכב, כאשר עיצוב המכונית, ייצור גוף הרכב ופריטים כמו ריפודים, חלונות, שטיחים ועוד, יחד עם הרכבת המכונית ייעשו במצרים.
סרט תעודה על המכונית המצרית הראשונה (עם תרגום באנגלית)
בשנת 1959 פרסמה המדינה מודעות בעיתונים, בהם קראה לציבור להציע שם לרכב המצרי הראשון, כאשר השם שייבחר יזכה את המציע ב-1,000 פאונד, סכום שהיה שווה ל-40 משכורות חודשיות ממוצעות של פועל במצרים. השם שנבחר כמובן, היה לא פחות מ- "רעמסס" ע"ש פרעה שליט מצרים העתיקה, מתוך ניסיון להאדיר את תעשיית הרכב כמקור גאווה למצרים. במצרים ייעדו את הרכב החדש בתור "מכונית העם המצרי", אשר הודות למחיר זול (שעדיין היה רחוק מאוד מיכולותיו של הפועל המצרי הממוצע), קיוו שיותר משפחות במצרים יוכלו לרכוש לראשונה בחייהן רכב פרטי.
בשל מחסור במכבשים לתעשיית הרכב בשל מחירם הגבוה בעולם, נעשתה הרכבת דגמי הרעמסס בייצור עצמי של חלק גדול ממכלולי הרכב, מה שגרם כמובן לאיכות ירודה במיוחד ורחוק מאוד מהגרסה הגרמנית המקורית, כאשר גם עיצוב הרכב היה לא מפתה במיוחד, בשל תעשיית רכב צעירה וחסרת ניסיון. מכונית הרעמסס החדשה יוצרה בתחילת הדרך בגרסת קופה, כאשר לאחר מכן הצטרפו גם גרסאות קבריולט, טנדר (שנמכר בעיקר לשירות הדואר המצרי) וגרסת 4 דלתות נדירה יותר. קצב ייצור המכוניות בתחילת הדרך עמד על 5-6 מכוניות ליום, והן צוידו במנוע 550 סמ"ק 22 כ"ס מקורר אוויר וגיר ידני 4 הילוכים.
מכונית מצרית רעמסס
1962: החלפת הרעמסס ע"י דגמי הנאצר (דגמי פיאט שיוצרו במצרים)
קצב הייצור של הרעמסס שהיתה מבוססת על שלדת הפרינץ III בתחילה ועל הפרינץ 4 בהמשך הדרך, עמד בסופו של דבר סביב ה-300-400 מכוניות בשנה, אך השאיפה למכונית לאומית מצרית שתיצור גאווה בעולם ותייצר אלפי מקומות עבודה במצרים, שיתאפשרו הודות למפעל ההרכבה ולשלל התעשיות הנלוות שתומכות בייצור הרכב, לצד מוסכים, אנשי שיווק וכו', לא התממשה בסופו של דבר, כאשר בשנת 1960, התרחב מפעל נאצר שייצר את הרעמסס, וחתם על הסכם שיתוף פעולה עם פיאט, בו החלה מצריים לייצר את שלל דגמים של היצרן האיטלקי תחת השם "נאצר", שהציעו עיצוב מודרני משמעותית, מכלולים עדיפים ומחיר שלא היה גבוה משמעותית ממחיר הרעמסס, מה שהביא לירידה משמעותית במכירות הדגם. המסמר האחרון בארון הקבורה של הרעמסס היה בשנת 1962, עת נרכשה פרינץ הגרמנית ע"י פולקסווגן, מה שהביא לסגירת המפעל הגרמני, ועימו הפסקת אספקת המכלולים המכאנים של הרעמסס. הרעמסס שרדה עוד שנים ארוכות בשוק, הודות לשלל מצרים שאהבו את רעיון המכונית המצרית, ואת החלקים סיפקו שלל מפעלים מקומיים שייצרו חלקי חילוף חליפיים ופחות איכותיים, עימם סופקו גם שלל בדיחות מקומיות על איכות הרכב והאופי של הבעלים שלו…
מפעל נאצר מכוניות המשיך להרכיב שלל מכוניות ישנות של פיאט לאורך השנים עד לסגירת המפעל סופית בשנת 2009.
