תמונה ראשית: נהגי מוניות ב.מ.וו מפגינים מול המוסך המרכזי של היבואן. צילום: בני אוסקר, עיתון חדשות מאי 1990
בשנת 1988 החליטה חברת ראס קאר יבואנית ב.מ.וו באותה עת, להיכנס לראשונה לשוק המוניות ולהתחרות בדגמים של מרצדס ששלטו בשוק. העיתוי מבחינתם היה מושלם: ב.מ.וו השיקה בעולם באותה שנה את הדור השלישי (E34) והחדש של סדרה 5, וגרסת דיזל מתקדמת שלו, הציעה שילוב מרשים של עיצוב מתקדם, תא נוסעים מרווח במיוחד ויחידת כח שכללה שילוב מוצלח של ביצועים טובים וצריכת דלק נמוכה. לקינוח, היא צוידה גם בתג מחיר תחרותי שהיווה אלטרנטיבה זולה וטובה יותר לדגמי המוניות של מרצדס (לפחות על הנייר…), וזה עוד לפני שדיברנו על התנהגות הכביש המושלמת…
ב.מ.וו 524Td
הדגם שהוצע לשוק המוניות היה ב.מ.וו 524td, הסנונית הראשונה של סדרה 5 שהגיעה לארץ במחצית אותה השנה כדגמי '89 והקדימה את דגמי הבנזין שהגיעו שנה מאוחר יותר. הדגם יועד רק לשוק המוניות, משום שבאותם שנים שיווקה של מכונית פרטית עם מנוע דיזל בארץ התאפשר רק למוניות. לצד עיצוב חדש ויוקרתי שהיה נראה כמו גרסה מעט קומפקטית של סדרה 7 הבכירה, הדגם צויד במפרט מרשים לאותה תקופה שכלל מנוע טורבו-דיזל 6 צילינדרים בנפח 2,443 סמ"ק שהפיק 115 כ"ס, שודך לתיבת הילוכים אוטומטית והבטיח מהירות מרבית של 190 קמ"ש לצד צריכת דלק נמוכה של 14.2 ק"מ לליטר. לשם השוואה, הדגמים המתחרים מבית מרצדס, לא יובאו לארץ באותה תקופה עם מנועי טורבו-דיזל, והסתפקו במנועי דיזל צנועים יותר כמו מרצדס 190D שהפיקה 72 כ"ס וצריכת דלק של 11.1 ק"מ לליטר, או מרצדס 250 החזקה יותר שהפיקה 90 כ"ס והציעה צריכת דלק של 13.6 ק"מ לליטר.
"המונית הלאומית הבאה"… מתוך עיתון "חדשות" יוני 1988
תמחור תחרותי
הדגם הוצע לנהגי המוניות עם אבזור נדיב שכלל מזגן מקורי, שמשות כהות, נעילה ומראות חשמליים, אזעקה מקורית, הכנה חשמלית ל-"כובע מוניות", מתקן למונה וקפיצים ומצבר מחוזקים לעבודה מאומצת יותר שמאפיינת מוניות. המחיר היה אטרקטיבי ונקבע על 39,850 שקל, מחיר שהיה זהה כמעט לחלוטין למרצדס 190 שנחשבה נחותה ממנה כמעט בכל היבט, וזול ב-7,000 שקל ממרצדס 250 שהיתה קרובה אליה ביכולות. יחד עם זאת, לזכות המרצדס עמדו מוניטין אמינות מושלם ופריסת מוסכים רחבה בכל חלקי הארץ, שכללה גם תחרות בין המוסכים שהובילה לעלויות אחזקה נמוכות לרכב – נתונים שחשובים מאוד לבעלי מוניות המבצעים ק"מ גבוה ולא מעוניינים לבזבז זמן במוסכים. את הביקור שערך עיתונאי הרכב רם לנדס מעיתון "חדשות" עם המונית של ב.מ.וו בתחנת המוניות "השקם" בת"א, סיכם שלפי העניין הרב שיצרה המכוניות בקרב נהגי המוניות בתחנה, נראה שיבואני מרצדס בצרות…
זמן קצר לאחר שהחל השיווק, הודיעה כלמוביל יבואנית מרצדס כי היא מוזילה את מחיר מרצדס 190 לנהגי המוניות בכ-5,000 שקלים, במהלך שהמחיש היטב את יתרונות התחרות בשוק.
ב.מ.וו סדרה 5 (E34) – מכונית מרשימה לאותה תקופה
ואז החלו הבעיות…
כבר בנסיעת מבחן שערך לרכב עיתונאי הרכב, התלונן לנדס על עשן שיצא מפתחי המיזוג של רכב המבחן בעת הפעלת המזגן. היבואן תירץ זאת שרכב המבחן הגיע בטעות לארץ ללא מזגן ובארץ הורכב לו מזגן מקורי, אך ההתקנה היתה לקויה. בסעיף התלונות, נרשמו גם רעידות של הרכב בזמן עמידה. מעבר לכך, זכה הרכב לשלל מחמאות אודות התנהגות הכביש המושלמת, חוויית הנהיגה, העיצוב המודרני ונוחות הנסיעה. מאוחר יותר, שהחלו לעלות המוניות על הכביש, החלו מהר מאוד גם תקלות, הרכב התגלה כבעייתי ומוניות רבות מצאו את עצמן מבלות חודשים במוסכים עם שלל תקלות מנוע לרבות בעיות במזרקים. יבואן ב.מ.וו אגב פיצה כספית את הלקוחות שרכביהם עמדו במוסכים ואף הרחיב את האחריות, אולם אלו דרשו לעמוד בהסכם היבואן שכלל עם רכישת המכונית עסקת חליפין והחלפת הרכב בחדש לאחר שנה, אולם שנה מאוחר יותר התבשרו הלקוחות שאין כוונה לייבא את הדגם בשנת 1990 כפי שתוכנן במקור. אם זה לא סיפק עבורם מספיק צרות, אז בשנת 1990 הוכרזה ראס קאר היבואנית גם כפושטת רגל, במהלך שהשאיר את נהגי המוניות הזועמים יחד עם אלפי לקוחות ללא אחריות ושירות לרכביהם.
היצרן מתערב ורוכש חזרה את המוניות
לאחר התמוטטות ראס קאר, פנו נהגי המוניות ליצרן בגרמניה וביקשו את התערבותו והחלפת המכוניות. היצרן סירב להחליף את מכוניותיהם מכיוון שההסכם נעשה בין היבואן ללקוחות וללא אישור היצרן, אך בחודש נובמבר 1990 הגיע נציג מטעם ב.מ.וו לישראל במטרה לבחון את טענת הלקוחות שקיבלו רכב פגום, ולאחר מכן החליט היצרן לקחת אחריות וכחלק מהמאמץ לשקם את תדמית המותג בישראל עם המעבר ליבואן החדש (קמור השקעות), רכשה ב.מ.וו חזרה את 55 המוניות ששווקו בישראל והחזירה אותן לגרמניה. במשך 32 השנים שחלפו מאז, לא חזרו יותר מכוניות ב.מ.וו לשוק המוניות בישראל, למעט כמה מקרים חריגים של מכוניות שהגיעו ביבוא אישי ונרשמו כמוניות.
