צילום תמונה ראשית: יוסי צבקר, ארכיון הרווארד
שנות ה-80: יבוא ב.מ.וו מחליף ידיים בקצב
בשנות ה-80 יבוא מותג ב.מ.וו לישראל הרבה להחליף ידיים. בתחילת שנות ה-80 היתה זו חברת "ניר" שייבאה את מכוניות היוקרה הגרמניות עד שהסתבכה בניהול ואיבדה את זיכיון היבוא בשנת 1984 לטובת חברת רס-קאר שהיתה חברת בת של רסקו. השליטה ברס-קאר היתה בידי 4 שותפים (אחד מהם השר לשעבר יעקב מרידור ז"ל), ולאחר שחברת האם רסקו נקלעה לקשיים בשנת 1986, נמכרה החברה לידי משפחת רוזוב, ממשפחות האצולה בארץ באותם ימים, כאשר איזי רוזוב (שהיה שותף גם במגזין הרכב "אוטו") התמנה למנהל הפעילות של ב.מ.וו. החלפת הבעלים בתחילת הדרך עשתה טוב למותג: אם בשנת 1986 נמכרו בישראל כ-1,100 מכוניות, ב-1987 המכירות צמחו ל-1,500 מכוניות ובשנת 1988 נרשם שיא של 2,000 מסירות. יחד עם זאת, הוצאות תפעול גבוהות, השקעות גדולות בבניית המותג, התחזקות שער המארק הגרמני, אשראי יקר וחוסר יכולת להעלות את מחירי דגמי ה-1,600 סמ"ק שהיו בפיקוח ממשלתי (מרבית מכירות BMW באותם שנים בארץ), גרמו שוב להפסדים. בשנת 1989 צנחו המכירות ל-1,200 מכוניות וב-1990, צניחה חדה נוספת במכירות וחובות של 3 מיליון דולר הובילו שוב להתפרקות החברה.
1991- זיכיון היבוא של ב.מ.וו עובר מראס -קאר לאחד ממנהליה לשעבר…
בצעד מפתיע, דן ברנר, מי שהיה אחד ממנהליה של חברת ראס קאר עד 1988, זוכה בזיכיון היבוא של מותג BMW לישראל, בצעד שמרתיח את משפחת רוזוב שמאבדת את זיכיון היבוא לטובת אחד ממנהליה לשעבר, אשר מקים את חברת "קמור השקעות", למרות שהיה חתום על תקופת צינון של 7.5-10 שנים מפעילות הקשורה לב.מ.וו בישראל. מפרקי חברת ראס קאר פנו לבית המשפט שימנע את העברת זיכיון היבוא אליו, אך כנגד כל הסיכויים, ולאחר שזכה לאמון וגיבוי היצרנית הגרמנית, ואפילו בעידודה של הקהילה היהודית בארה"ב שלחצה על גרמניה לחדש את שיווק המותג בישראל (שבהיקפי המכירות המקומיים היה על גבול הריווחיות), זוכה "קמור" בזיכיון היבוא הרשמי תוך כדי שהיא גוברת על קבוצות חזקות אחרות (כמו ליאו גולדברג לדוגמה) והופכת ליבואן הרשמי של מותג היוקרה הגרמני.
עיתון מעריב מרץ 1991
סוף 1991: "ב.מ.וו חוזרים בקטן"
בחודש נובמבר 1991 מתחדש היבוא של ב.מ.וו לישראל ע"י חברת "קמור השקעות" בידי השותפים דני ברנר ואהרון אחיעוז. מניסיון העבר והריווחיות הבעייתית של שיווק המותג בישראל, מבטיחים היבואנים החדשים ניהול רזה של החברה, כח אדם מצומצם במיוחד, ואולמות תצוגה שיוקמו ע"י זכיינים, עם השקעה מינימלית של היבואן. צפי המכירות היה צנוע לשנה הראשונה:" נמכור 900 מכוניות ונהיה מאושרים" טענו היבואנים החדשים.
כתבתו של יוחאי רפאלי – מעריב נובמבר 1991
ב.מ.וו סדרה 3 החדשה בישראל (דור 3 E36)
לאחר יותר משנה ללא יבואן רשמי בישראל, בעיתוי מושלם לפתיחת הסוכנות החדשה של ב.מ.וו תחת היבואן החדש ברחוב המסגר בת"א, מתייצבת באולם גם סדרה 3 החדשה, דור שלישי למכונית הנמכרת ביותר של ב.מ.וו בעולם, וגם מכונית הספורט-סדאן המצליחה בעולם, המציעה התקדמות ענקית מול הדור היוצא, עם עיצוב ספורט-אלגנט משובח (לא מעט מחובבי הדגם יטענו עד היום שמדובר באחד הדורות המוצלחים בעיצוב), מקדם גרר מרשים לאותם ימים של 0.29CD, תא נוסעים שצמח משמעותית במידות (11 ס"מ לאורך, 5 ס"מ לרוחב ו+13 ס"מ לבסיס הגלגלים), הופעה יוקרתית ונחשקת, תא נוסעים הרבה יותר מעוצב ואיכותי (ועדיין מכוון לנהג) וכמובן יכולות ספורטיביות משובחות, המשולבות בנוחות משופרת.
ספטמבר 1991: ב.מ.וו סדרה 3 החדשה בישראל עם פגושים אפורים בגרסת הבסיס. (צילום:יוסי צבקר, ארכיון הרווארד)
מכונית הנהיגה המושלמת
עם התחלת היבוא, התייצבו באולם התצוגה ב.מ.וו סדרה 3 בדגמי סדאן בדגמי 316i בגרסת הבסיס, שצוידו במנועי בנזין 4 צילינדרים בנפח 1,596 סמ"ק 102 כ"ס והציעו ביצועים סבירים בלבד עם תאוצה ל-100 קמ"ש ב-14.4 שניות בדגם האוטומטי 4 הילוכים (12.5 שניות בידני) ומהירות מרבית של 189 קמ"ש (191 קמ"ש בידני). מעליה התייצבה ה-318i שצוידה במנוע 1,796 סמ"ק 115 כ"ס ששיפר משמעותית את הביצועים עם 12.3 שניות ל-100 קמ"ש (11.3 שניות בידני) ומהירות מרבית של 198 קמ"ש. הדובדבן שבקצפת בתחילת הדרך היה דגם ה-325i, שצויד במנוע 6 צילינדרים 2.5 ליטר 192 כ"ס והציע תאוצה ל-100 קמ"ש ב-8.9 שניות בדגם האוטומטי (7.9 שניות בידני) ומהירות מרבית של 233 קמ"ש. בסעיף החידושים הטכנולוגים: גרסת ה-325i צוידה לראשונה בתיבת הילוכים אוטומטית 5 הילוכים וכל הדגמים צוידו לראשונה גם במתלה אחורי רב חיבורי שהציע נוחות גבוהה משמעותית מהדור היוצא. תיבת ההילוכים של הדגם נרכשה אגב ישירות מ-GM האמריקאית. כחלק מהמסורת של הדגם, עם הנעה אחורית, שלדה מבריקה, חלוקת משקל נהדרת והגה מתקשר, זאת היתה לא רק מכונית נהיגה מושלמת, אלא גם הרבה יותר בטוחה וסלחנית מהדור היוצא.
1992: פרסומת ב.מ.וו סדרה 3 (מתוך אוטו של פעם בפייסבוק)
1994: מצטרפים גם דגמי הקופה והקבריולט
שנתיים מאוחר יותר התרחבה משפחת סדרה 3 בישראל עם הגעתן של גרסת הקופה היפהפיה (318is) וגרסת הקבריולט הראוותנית שצוידה בגג בד חשמלי נפתח, ההופכים את סדרה 3 להרבה יותר נחשקת ויוקרתית. מאוחר יותר טפטפו לארץ גם גרסאות ה-M3 הספורטיבית הקיצונית, בדגמי קופה, קבריולט וסדאן, שצוידו במנוע 6 צילינדרים 3.0 ליטר שהפיק 286 כ"ס ולאחר מתיחת הפנים של 1996 גם במנועי 3.2 ליטר 316 כ"ס.
ב.מ.וו סדרה 3 1994
תדמית בעייתית בארץ – "יש לי ים של כח וב.מ.וו שחורה"…
הדגמים החדשים והמוחצנים יותר, פנו לא רק לחובבי נהיגה מהמעמד הגבוה, אלא גם לחובבי פוזה ורושם וטיפוסים שלא תמיד נמנו עם קהל הלקוחות שביקש דווקא היבואן לפגוש באולמות התצוגה שלו. במקרים קיצוניים יותר, היו אלו גם שלל עבריינים שהגיעו לרכוש את המכוניות הנ"ל ופגעו משמעותית בתדמית הרכב בארץ, שהובילה גם לפגיעה במכירות ובריחת לקוחות פוטנציאליים שפחדו להיות מתוייגים כערסים/עבריינים.
בשנת 1998 המחישה טוב מכולם להקת אתניקס באלבום "ברוכים הבאים לישראל", את הלקוח הטיפוסי של ב.מ.וו סדרה 3 קבריולט בלהיט "ב.מ.וו שחורה", שכלל משפטים כמו "יש לי ים של כח וב.מ.וו שחורה" ו- "שמתי שני גורמטים ושעון קרטייה"… להיט היסטרי ברדיו באותם שנים שבטח לא שעשע את היבואנים באותה תקופה, אבל מי יודע, אולי אפילו הביא להם יותר לקוחות?
תמחור תחרותי
מחיר ב.מ.וו סדרה 3 החדשה עם הגעתה לארץ בסוף 1991 החל מ-84,500 שקל לגרסת ה-316i ידנית, או 91,500 שקל לגרסה האוטומטית. המתחרה היחידה שלה היתה בארץ באותה שנה מרצדס 190E שמחירה עמד על כ-150,000 שקלים, כאשר גרסת ה-320i השווה לה מבחינת הביצועים תומחרה ב-111,500 שקל בלבד, מחיר הנמוך בעשרות אחוזים. הדגם החדש זכה להצלחה מרשימה בארץ וכבר בשנת השיווק הראשונה שלו נמכרו מאות עותקים, רובם מדגמי ה-316i וה-318i הזולים יותר. לכל מי שחיפש פינוקים ברכב הזה, בתחילת הדרך דגמי הבסיס לא הגיעו עם הגה כח כסטנדרט, צוידו רק בצמד חלונות חשמל, נעילה מרכזית, פגושים בצבע אפור, בלמי ABS וכיסויי טסות לגלגלים. הדגמים המאובזרים יותר, כללו גם מגנזיום, בקרת אקלים דיגיטלית, כרית אוויר לנהג ופגושים בצבע הרכב, כאשר כאופציה הוצעו גם ריפודי עור, גג שמש חשמלי וספוילר אחורי.
ב.מ.וו סדרה 3 קופה
ב.מ.וו סדרה 3 קומפקט
בשנת 1995, לראשונה בסדרה 3, הוצעה המכונית גם בגרסת האצ'בק 3 דלתות זולה, עימה ניסתה ב.מ.וו להרחיב את משפחת לקוחות הדגם ולפנות ללקוחות שמעוניינים בב.מ.וו חדשה, אך בתקציב נמוך יותר. לצד עיצוב השנוי במחלוקת, צוידה המכונית גם במתלה אחורי רגיל במקום רב-חיבורי, ושווקה בגרסת 1.6 ליטר 102 כ"ס בסיסית ידנית או אוטומטית. תמחור גבוה יחסית בארץ, שהיה קרוב מדי לגרסת ה-316i סדאן הבסיסית (126,900 שקל לקומפקט לעומת 134,300 שקל לסדאן), גרמו לה להימכר בכמויות זניחות בשוק המקומי.
תשרוד לאספנות?
הדור השלישי של ב.מ.וו סדרה 3 (E36) שווק בארץ עד לשנת 1988 ונמכר במספרים נאים לאורך כל השנים. נכון להיום מדובר בדגם שעדיין מבוקש בכל העולם, הנהנה מתדמית חיובית גם בעולם האספנות ובשנה הבאה יוכל להירשם לראשונה גם כרכב אספנות בישראל. נכול לפרסום הכתבה, ניצפו 14 מודעות למכירה בלוח יד 2, מהשנים 1993-1998, כאשר לא פחות מ-8 מודעות הינן מדגמי הקבריולט. המחירים המבוקשים:מ-15,000 שקל ועד ל-69,000 שקל. רוב הדגמים אגב כבר רחוקים מהמצב המקורי איתו יצאו מהמפעל בזמנו. יהיו כאלו שיאהבו, אבל ככל הנראה מרבית האספנים הפוטנציאלים יעדיפו דווקא רכב מקורי שפחות סבל שדרוגים והתעללויות עיצוביות שונות. אנחנו בטוחים שנפגוש את הדור השלישי בשוק האספנות ונשמח לגלות כמה שיותר דגמים שנשמרו. מי שמעוניין, דווקא הדגמים המקוריים הבודדים שנותרו, הם המעניינים יותר (וגם זולים יותר) והמחיר שלהם ללא ספק יעלה משנה לשנה.
ב.מ.וו 325 ידנית 1994 למכירה מתוך יד 2 (צילום: שאדי)
