בתמונה הראשית: ג'אווה 350 (צילום: אתר Homless)
האופנוע הצ'כי ג'אווה 350 הגיע לארץ כבר משנות ה-40 של המאה הקודמת ושווק כאן בכמה סבבים לאורך השנים, אך אף אחד לא שיער שהאופנוע המיושן והלא ממש נחשק, יהפוך לפתע לאחד האופנועים הפופולריים ביותר בישראל בתחילת שנות ה-90. מי שהיה אחראי לזינוק המטאורי במכירות כאן, לא היה יבואן עם חוש עסקי מפותח, אלא דווקא גל העלייה הגדול מברית המועצות לשעבר שהחל בסוף שנות ה-80, שהביא לארץ בכמויות גדולות את האופנוע, לא בגלל שהיו ביניהם חובבי אופנועים רבים, אלא משום שהשלטון בברית המועצות לשעבר לא אפשר לעוזבים להגר עם כספם לארץ, אלא רק עם ציוד אישי, וכך למדו יהודי בריה"מ שכדאי להכניס איזה ג'אווה אחת או שתיים לארגזי המטען, שאולי יקלו במעט את החיים במולדת החדשה. בסה"כ הגיעו לכאן בזמן קצר כ-5,000 אופנועים כאלו, שהפכו את הג'אווה 350, או בשמו האמיתי יאווה 350, לאחד האופנועים הפופולרים ביותר על כבישי ישראל בתחילת שנות ה-90. אם תרצו, בשנת 1990 למשל, הגיעו לכאן כ-800 עותקים של הג'אווה 350, לעומת כ-1,000 כלים מכל הדגמים מתוצרת סוזוקי, ששלטה כאן ללא עוררין בשוק האופנועים, מה שהפך את הג'אווה לאופנוע הפופולרי בישראל ובכלל לאופנוע הצ'כי היחיד שזכה להצלחה במדינה מערבית כלשהי.
היאווה 350 (נקרא גם "יאווה 638") היה אופנוע שיוצר בצ'כיה מאז 1929, ויוצר עד סוף שנות ה-80 ב-3 מיליון עותקים, כאשר הדגם שהגיע לארץ היה מבוסס על דגם שהוצג בשנות ה-60 ויוצר מאז כמעט ללא שינוי. העיצוב היה מיושן ורחוק מלהיות אטרקטיבי, המושב היה רחב, ארוך ומרווח לשני נוסעים אך לא נוח, צמד האגזוזים המגושמים ומצופים ניקל הפיקו בעיקר עשן מסריח ובכמויות, חישוקי השפיצים אפשרו לו לנוע גם על שבילים והכלי הגיע בצבע אדום בלבד. המפרט הטכני כלל מנוע 2 פעימות, 2 צילינדרים בנפח 343 סמ"ק שניזון מתערובת של שמן ודלק, שהפיק 22 כ"ס ויחד עם תיבת 4 הילוכים הניב מהירות מרבית של 130 קמ"ש לצד זיהום אוויר כבד וסימני שמן על מכנסי ונעלי הרוכב. ידית ההילוכים שימשה גם כרגלית ההתנעה וביחס לכל אופנוע מודרני אחר שהגיע לכאן, מדובר היה באופנוע רועש, רועד, לא נוח, חלש ולא תמיד אמין. הביקורת במגזין האופנועים "מוטו" קטלה אותו, אך יחד עם זאת סיכמה שמדובר בתחבורה בסיסית שעושה את העבודה לבעלי תקציב מוגבל החושקים באופנוע. מדובר היה גם בהזדמנות מעולה להתקדם עבור אופנוע חדש שעלה מחצית מעלות קטנוע 50 סמ"ק, או פחות או יותר רבע או חמישית מאופנוע יפני מודרני בנפח דומה, ומי שחיפש אחר פתרון תחבורתי זול עם עלויות אחזקה נמוכות במיוחד, מצא כאן אופציה סבירה בהחלט.
עיתון מעריב ינואר 1992 (הספריה הלאומית של ישראל)
האופנועים שהגיעו לארץ בחסות העולים מברית המועצות לשעבר, היו מפס הייצור של המפעל הצ'כי אשר יועד לגוש המזרחי וכלל ייצור באיכות נמוכה ועם חלקים באיכות נמוכה עוד יותר, שהיו חלק מעסקה שביצעה ממשלת צ'כיה מול ברית המועצות שכללה בין היתר משלוחי אופנועים בתמורה לדלק. באותו המפעל אגב, היה גם פס ייצור מתקדם יותר שכלל שימוש בחלקים איכותיים יותר ובעובדים מיומנים שייצרו גרסה איכותית יותר של האופנוע עבור שווקי המערב.
התחבב על בתי הספר לנהיגה
האופנועים הגיעו לארץ מפורקים בתוך ארגזי עץ שנשלחו לאחסון במחסני הסוכנות בצריפין, ונזקקו לידיים טכניות כדי להרכיבם לצורך מכירה. המחיר שנדרש עבורם נע סביב ה-3,500-5,000 שקל והיה לא רק נמוך דרמטית מול אופנועים יפניים שמיועדים למתחילים (סוזוקי GN250 ב-16,980 שקל וימאהה XT350 ב-20,000 שקל), אלא גם נמוך ממחירה של הוספה הפופולרית, מה שהפך את היאווה לאופנוע התפור עבור בעלי תקציב נמוך, תפרנים וכל מי שחיפש לשים את היד על כלי חדש במחיר מציאה. גם בתי הספר לנהיגה התאהבו בכלי הזול לרכישה ולאחזקה, ורבים מלומדי הנהיגה על אופנוע בקטגוריה "עד 500 סמ"ק" בשנות ה-90, עשו את ההיכרות הראשונה שלהם עם הענף הדו-גלגלי על האופנוע הצ'כי.
1992: פרסומת של היבואן הרשמי. "הצ'כים אוהבים אותנו"…
ג'אווה, יאווה, ג'וואסאקי או גולדה?
לצד העולים החדשים שכינו אותו בשם "יאווה", הישראלים הצברים התעקשו לקרוא לו "ג'אווה", המעריצים שלו כינו אותו בשם "ג'אווסאקי" והיו גם כאלה שקראו לו "גולדה" – משום שהיה אדום ומעשן (בדומה לראש הממשלה גולדה מאיר ז"ל שהיתה מעשנת בשרשרת וידועה באופייה הסוציאליסטי).
"האופנוע הנפוץ ביותר בארץ" – אך הדגם שהגיע מבריה"מ היה למעשה הנפוץ בארץ ולא הדגם "האירופאי" שהגיע בידי היבואן הרשמי.
בעקבות ההצלחה המקומית – היה גם יבואן רשמי
אלפי הכלים שהגיעו לארץ בזמן קצר והפכו את הג'אווה 350 לאחד הכלים הפופולרים ביותר כאן, הובילו גם לנציגות מקומית רשמית ע"י חברת 'מורגן' שהפכה ליבואנית הרשמית של JAWA בישראל ועל הדרך סיפקה כאן גם שירותי מוסך וחלפים לכלים. אל ה-350 האדומה הצטרפו באולם התצוגה של היבואן גם טוסטוסים פשוטים וזולים במיוחד (שלא ממש נראו על הכביש) וגם אופנוע ג'אווה 639 – שהיה למעשה הגרסה המערבית של ה-350 שכללה איכות הרכבה ומכלולים טובים יותר, בלם דיסק קדמי, הצתה אלקטרונית מתוצרת ישראל שסיפקה שריפה טובה יותר של תערובת הדלק, צביעה שונה בצבע אפור כדי לבדל אותו מ-"האדומים מרוסיה" וגם מנוע מחוזק שהפיק 29 כ"ס. גם המחיר התייקר ועמד על 8,000 שקל וכל הדגמים נחשפו לראשונה לציבור בתערוכת אוטומוטור 1991.
1992: מכירות לא מרשימות מובילות להורדת מחירים נוספת עם פרסומת בסגנון של פעם…
לצידם של הדגמים המיושנים למראה, הגיע לכאן דגם חדש של היאווה (יאווה 640), שזכה לעיצוב מודרני ומרשים (היו שכינו אותו סוזוקי VX800 לעניים), ומפרט מעט יותר מתקדם שכלל גם לוח מחוונים מפורט יותר. המחיר עמד על 8,600 שקל ועדיין היה זול דרמטית מהמתחרים, אך חובבי האופנועים האמיתיים לא ראו בו חלופה אמיתית ליפניים, והעדיפו לרכוש במקום כלים יפניים משומשים. היבואן פרסם על בסיס קבוע מודעות פרסום במגזין "מוטו", אך אלו לא הצליחו להביא לקוחות רבים לאולם התצוגה של יאווה, ומרבית הג'אוות שנעו על הכבישים היו דווקא אלו שהגיעו בחסות העולים החדשים.
נכון להיום נעלמה לחלוטין הג'אווה 350 מהכבישים, אך ידוע על לא מעט ששרדו ומוחזקות בידי אספני רכב ששומרים פינה חמה בליבם לאחד האופנועים הפופולרים כאן בשנות ה-90, אחד כזה שייזכר אצל רבים כדו-גלגלי הראשון שלהם עליו צברו חוויות רבות, עם לא מעט סיפורים על חיילים, צעירים, תפרנים ועוד רבים אחרים שחצו את הארץ לאורכה ולרוחבה על הג'אווה, ורבים אף דיווחו שהאמינות הפתיעה לטובה תחת טיפול מסור.
