נוסטלגיה לשבת: דייהטסו פרוזה – "צא מהעיר, קח עביר"

דייהטסו פרוזה נחת בארץ בשנת 1992 ונועד לתת מענה להצלחה של סוזוקי ויטארה, עם הבטחה ליכולות שטח גבוהות ומחיר זול יותר, אך מחסור בתיבת הילוכים אוטומטית ונוחות נסיעה גרועה הפכו אותו לנדיר למדי על הכביש.

ששי כהן 01 באוק, 2021
דייהטסו פרוזה

בשנת 1989 נחת בארץ לראשונה סוזוקי ויטארה, חלוץ קטגוריית הג'יפים העירוניים בארץ, שהמשיך את הצלחת הסמוראי הוותיק אך הציע לראשונה גם "סגנון חיים" שכלל שדרוג יכולות הכביש, נוחות הנסיעה והאבזור, לצד עיצוב סטייליסטי וצעיר שקרץ לרבים. הויטארה זכה להצלחה כבר עם הגעתו ונמכר בכמויות גדולות, משום שבאותה תקופה היצע דגמי השטח בארץ שאף לאפס וכלל רק את הסמוראי הוותיק והמצליח ואת הדאסטר של ארו (ARO) הרומנית (שהפכה להיות חלק מדאצ'יה בהמשך) ששווק כאן לתקופה קצרה ובמספרים קטנים. הויטארה היה להיט לא רק בקרב חובבי שטח, אלא בעיקר בקרב לקוחות שחיפשו ייחוד על הכביש, עם רכב 4X4 מעודן וסקסי למראה, ובדיוק אל הקטגוריה החדשה והרעבה הזאת נכנס ב- 1992 גם דייהטסו פרוזה.

דייהטסו פרוזה

דייהטסו פרוזה, צילום באדיבות אפק אונגר

דייהטסו פרוזה מגיעה לישראל

כחלק מהפריחה במכירות דייהטסו בישראל בתחילת שנות ה-90, שכללו את דייהטסו אפלאוז המשפחתית שנמכרה כמו לחמניות חמות ודייהטסו שרייד שכיכבה בשוק הסופר-מיני, נכנסה טלקאר היבואנית גם לשוק הג'יפונים העירוניים עם דגם הפרוזה שנחת בארץ כתשובה לויטארה המצליח. עבור דייהטסו בישראל, מדובר היה כבר ברכב השטח השני שהגיע לארץ (באמצע שנות ה-80 הוצע כאן הרוקי לזמן קצר), ובניגוד לויטארה שעוצבה עם קווים עדינים יחסית שהתחבבו גם על נשים רבות, הפרוזה זכה לעיצוב קשוח וחסון כמצופה מרכב שטח, אך ניסה לעדן זאת עם צבעים חדשניים, גימורי כרום ועיצוב מודרני יחסית שביקש להקנות לו מראה סטייליסטי. כמו הויטארה בתחילת הדרך, גם הפרוזה הוצע בגרסאות 3 דלתות בלבד, עם מרכב סגור או פתוח עם גג ברזנט מתפרק.

דייהטסו פרוזה 1994

היצע הדגמים 

דייהטסו פרוזה שווק בארץ בגרסת מנוע אחת שכללה את מנוע הבנזין המוכר של האפלאוז בשינויים קלים (פחות הספק יותר מומנט), בנפח 1.6 ליטר 16 שסתומים שהפיק 86 כ"ס ושודך לתיבת הילוכים ידנית בלבד עם 5 הילוכים. התאוצה ל-100 קמ"ש ארכה 16 שניות והמהירות המרבית עמדה על 140 קמ"ש (145 קמ"ש בדגם הסגור). בשונה מהמקובל בקרב ג'יפונים עירוניים כיום, לפני 30 שנה גם ג'יפון עירוני נהנה מיכולות שטח אמיתיות, וכך גם הפרוזה הציע הנעה כפולה, מתלה אחורי "סרן חי" עם קפיצי עלים, בולמי זעזועים קדמיים מתכווננים חשמלית והילוך כח. על הכביש היה מדובר ברכב עם מתלים קשים מאוד ובעלי מהלך קצר מדי שסיפקו נוחות נסיעה די גרועה, וגם על נסיעה מהירה ובטוחה בכביש מהיר לא ממש היה אפשר לדבר, אך הפיצוי הגיע כמובן בשטח עם יכולות גבוהות ואף מפתיעות שהשאירו מאחור לא מעט ג'יפים יקרים בהרבה. הדגם שווק במספר רמות גימור: פרוזה DX שכלל את גג הברזנט, אבזור דליל ביותר (מזגן ומד סל"ד פחות או יותר) ותג המחיר הזול במשפחה, ולצידו גרסאות סגורות EL ו- EL-II הבכירה שכללה גם אבזור חשמלי מקובל, ג'נטים מעוצבים יותר, פגושים גדולים יותר ומצופים כרום שהוסיפו 8 ס"מ לאורך המכונית (3.78 מטר) ואופציה לגג נפתח. תא הנוסעים שלו עוצב בסגנון רכב משפחתי יפני טיפוסי שהיוו שדרוג משמעותי ביחס למה שהציעו אז רכבי שטח ואיכות ההרכבה היתה גבוהה.

דייהטסו פרוזה

דייהטסו פרוזה, צילום באדיבות אפק אונגר

תמחור

דייהטסו פרוזה נכנס כאמור לשוק כמעט חסר מתחרים, כמתחרה עיקרי לסוזוקי ויטארה שסבל באותה עת מבעיות מלאי, מה שסייע לביקוש נאה יחסית לדייהטסו בתחילת הדרך. מחיר הדגם היה גם מעט יותר נמוך ונקבע על 55,750 שקל לגרסה הפתוחה ו-64,100 שקל לגרסה הסגורה והמאובזרת. מחיר סוזוקי ויטארה עמד על 57,000 שקל לגרסה הידנית הבסיסית ועד-65,550 שקל לגרסה האוטומטית הבכירה, שהיתה פחות מאובזרת מהדייהטסו, אך נהנתה מגיר אוטומטי. באותה שנה התרחבה קטגוריית הג'יפונים העירוניים גם עם לאדה ניבה שהגיע מרוסיה עם תג מחיר שובר שוק של 33,850 שקל, אולם בניגוד לצמד הדגמים העירוניים היפניים שנהנו מעיצוב מוחצן ואופנתי, הניבה היתה מיושנת מאוד למראה ופנתה בעיקר לחובבי שטח מאותגרי תקציב. במבחן השוואתי שערך מגזין "אוטו" לפרוזה נגד הויטארה, נחל הג'יפון של דייהטסו תבוסה מוחצת, בעיקר בשל נוקשות המתלים שאיננה התאימה לג'יפאי העירוני החדש והמפונק יותר.

דייהטסו פרוזה

דייהטסו פרוזה (צילום באדיבות מוחמד חטיב)

ישרוד לאספנות?

דייהטסו פרוזה שווק בארץ בשנים 1992-1996 עד שהוחלף ע"י הדור הראשון של הטריוס, אך מרבית הדגמים (ככל הנראה כמה מאות בודדות) עלו לכביש בשנתיים הראשונות לשיווק ורק רכב אחד ככל הידוע לנו קיבל רישוי של שנת 1996. בין הסיבות העיקריות לחוסר הצלחתו של הדגם בארץ ניתן למנות את היעדר תיבת ההילוכים האוטומטית ונוחות הנסיעה הבעייתית שהבריחה לקוחות פוטנציאלים, לצד הגעתם של שלל רכבי שטח חדשים לשוק החל משנת 1993. לאורך השנים הוא הפגין אמינות גבוהה ועיקר התלונות נגעו לצריכת דלק גבוהה, ודווקא עם היותו וותיק בשוק זכה הדגם לביקוש גבוה בקרב חובבי שטח אמיתיים, שחיפשו אחר כלי זול ואמין בעל יכולות גבוהות בשטח טכני, נתון שכמעט נכחד עם השנים והצטרפות שלל הג'יפונים העירוניים. נכון להיום, הדגם נעלם לחלוטין מהכבישים, אך מצאנו רכב אחד למכירה ביד 2, מודל 1993 עם חצי מיליון ק"מ על השעון… במחיר מבוקש של 7,000 שקל. האם נזכה לראות אחד כזה גם עם רישוי אספנות? בהחלט כן, אנחנו מכירים מספר בעלים של רכבים כאלה כיום, כאשר אחד מהם החזיק לאורך השנים לא פחות מ-8 עותקים של הפרוזה, כאשר חלקם נרכשו לצורך תרומת חלקים.

עוד מנוסטלגיה