בשנת 1987 הציגה דייהטסו את הדור השלישי של השרייד, מכונית הסופר-מיני החדשה של היצרן, שביחס לדגם היוצא בעל העיצוב המרובע יחסית, נהנה הדגם החדש מעיצוב מודרני, עגלגל ואווירודינמי ואף מידות גדולות יותר שסיפקו תא נוסעים מרווח משמעותית, מערכת מתלים חדשה שהפכה את המכונית לנוחה משמעותית ולראשונה גם עם תיבה אוטומטית (במקום חצי אוטומטית), בעזרתם הפכה השרייד לאחת ממכוניות הסופר-מיני הפופולריות ביותר בישראל בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90.
דייהטסו שרייד בישראל
היבוא של דייהטסו שרייד החדשה לישראל החל בסוף שנת 1987 כשנת המודל 1988, ע"י חברת "נוע" מקבוצת נצב"א שהיתה יבואנית דייהטסו בישראל באותם שנים. בתחילת הדרך נחתה כאן השרייד עם מנוע בנזין 3 צילינדרים בנפח 993 סמ"ק, שהפיק 52 כ"ס והוצע בשידוך לתיבת הילוכים ידנית 4 הילוכים או לראשונה עם תיבת הילוכים אוטומטית פלנטרית עם 3 הילוכים. בימים בהם כל מכוניות הסופר-מיני האירופאיות צוידו בתיבת הילוכים ידנית בלבד, השידוך המוצלח לתיבה אוטומטית בה התגאו הדגמים היפניים (גם סוזוקי סוויפט וסובארו ג'סטי), והאפשרות הקוסמת לשלב עם יחידת הכח גם מזגן חזק, סייעו לפופולריות הדגמים בארץ, גם אם הביצועים היו רחוקים מלהשביע רצון, כמו במקרה של השרייד 1.0 ליטר אוט' שהציעה 18.0 שניות מעמידה ל-100 קמ"ש ומהירות מרבית של 130 קמ"ש בלבד. הגרסה הידנית לעומתה היתה הרבה יותר זריזה עם 16.5 שניות ל-100 קמ"ש ומהירות מרבית של 145 קמ"ש.
פרסומת דייהטסו שרייד 1988 (מתוך אוטו של פעם בפייסבוק)
"יבוא דייהטסו מירוץ לישראל"…
כחלק מהניסיון להילחם בתדמית העצלה של דגמי ה-1.0 ליטר, הודיעה "נוע" היבואנית באפריל 1988 שהיא מתכננת להרחיב את משפחת הדגם ולהשיק בארץ בשנת 1989 "מכונית מירוץ דייהטסו שרייד"… שהיתה למעשה גרסת הטורבו GTti של המכונית שצוידה במנוע 933 סמ"ק שהפיק 101 כ"ס ופותחה על בסיס גרסת המירוץ של הדגם שהתחרתה בראלי הבין לאומי של מונטה קרלו ואף זכתה במקום הראשון בקבוצה N. אפילו מחיר כבר נקבע לדגם – 42,000 שקל, מחיר שהיה גבוה משמעותית מהגרסה האוטומטית שהוצעה ב-32,000 שקל. בסופו של דבר, עם כל הרעש וההודעות לעיתונות בזמנו, הדגם לא שווק בארץ.
דייהטסו שרייד טורבו GTti – המנצחת של ראלי מונטה קרלו 1988
1989 – מצטרפת השרייד 1.3 ליטר – מנוע ה-16 שסתומים הראשון בישראל
בתחילת 1989 התרחבה משפחת השרייד עם הגעתה של גרסת ה-16V החזקה יותר, שצוידה במנוע 4 צילינדרים 16 שסתומים בנפח 1.3 ליטר (עדיין עם קרבורטור) שהפיק 76 כ"ס והוצע בשילוב לתיבת הילוכים ידנית 5 הילוכים או אוטומטית 3 הילוכים ושדרג משמעותית את הביצועים של הדגם עם 11.8 שניות ל-100 קמ"ש ומהירות מרבית של 170 קמ"ש בדגם הידני, ו-12.8 שניות ל-100 קמ"ש ו-165 קמ"ש מירביים בדגם האוטומטי. הדגם הוצע בתחילת הדרך בגרסת 3 דלתות בלבד, כאשר מאוחר יותר הצטרפו גם דגמי 5 דלתות שימושיים יותר. בסעיף האבזור הוצעה השרייד עם אבזור בסיסי למדי וללא אבזור חשמלי, תא נוסעים יפני טיפוסי עתיר פלסטיק אפור וזול למראה ולמגע, כאשר ברשימת התוספות הוצע מזגן מקורי בתוספת של 1,750 שקל או מזגן בהתקנה מקומית של "תדיקאר" ב-1,450 שקל, צבע מטאלי ב-400 שקל ואופציה לרדיו-טייפ ואזעקה.
פרסומת דייהטסו שרייד 1988 (מתוך אוטו של פעם בפייסבוק)
ספטמבר 1989 – יבוא דייהטסו מחליף יבואן ונרשמת בעיית חלפים
בספטמבר 1989 מכרה ניצב"א את זיכיון יבוא דגמי דייהטסו חזרה לטלקאר, שהיתה גם היבואנית של דגמי לנצ'יה ואוטוביאנקי, שרוכשת את פעילות היבוא לישראל בתמורה למיליון דולר בלבד (+מיליון וחצי דולר על מלאי החלפים בארץ). זמן קצר לאחר הרכישה, נתקלים לקוחות דגמי דייהטסו במחסור במגוון חלקי חילוף, שמוביל לתלונות של לקוחות על תקיעה של מכוניות במוסכים אפילו עד חודשיים. בין הגורמים שהובילו לפגיעה באספקת החלפים, היה גם הצמצום של מספר המוסכים שאושרו לעבוד עם דייהטסו תחת היבואן החדש, מהלך שבשעתו האשים היבואן את המוסכים בפגיעה מכוונת בשירות לדגמי המותג.
מתוך עיתון מעריב דצמבר 1989
"עם ההצלחה לא מתווכחים"
דייהטסו שרייד דור 3 שווקה בארץ בשנים 1988-1993 ולמרות שהיתה היקרה בין היפניות המתחרות (סובארו ג'סטי וסוזוקי סוויפט), היא נהנתה מהצלחה ומכירה של אלפי עותקים מדי שנה, שאימצו בחיבה את היפנית הקטנה שהיתה קלה לנהיגה, נוחה מהממוצע, וכמובן עם אופציה נדירה יחסית באותם שנים לתיבה אוטומטית ומזגן מקפיא. אם בתחילת הדרך שלה בארץ הסלוגן שליווה את הפרסום היה: "אין מה להשוות", לאחר שאלפי הלקוחות הגיעו לרכוש את הדגם, שונה הסלוגן ל-"עם ההצלחה לא מתווכחים". גם לצה"ל היא הגיעה בכמויות קטנות ושירתה בצבע בתחילת שנות ה-90. במוסך נחשבה השרייד למכונית עם אמינות ועמידות יוצאי דופן, עלויות חלפים נמוכות (בעיקר בשימוש בחלקי חילוף לא מקוריים) וביום שהלקוחות החליטו למכור אותה, היא נחטפה לרוב במהירות וסביב מחיר המחירון. השרייד היתה פופולרית לא רק בקרב לקוחות פרטיים, אלא גם בציי הרכב כרכב שהוצמד לסוכני מכירות, בעלי תפקידים ועוד.
היתה פופולרית גם כרכב ממקום עבודה. 1992- אוסף של שרייד במפעל גרנות. צילום: בועז לניר
חביבת הסטודנטים ובעלי תקציב נמוך כמשומשת
עם השנים היא הפכה כמשומשת גם לחביבת הסטודנטים שראו בה מכונית עירונית אמינה במיוחד וזולה לרכישה ואחזקה, והכמויות הגדולות שעלו לכביש, יחד עם אמינות יוצאת דופן וביקוש גבוה בשוק המשומשות שגרם לשמירת ערך טובה, הפכו אותה למכונית הקטנה המבוקשת ביותר בארץ גם שנים ארוכות לאחר שפסק הייצור של הדגם. בשנת 2012 פרסם עיתון "כלכליסט" כתבה על משומשות עד 10,000 שקל, בה התמקמה בראש המבוקשות השרייד מודל 1993, לא פחות מ-19 שנה לאחר שפסק שיווק הדגם!
הייצור המשיך בסין עד שנת 2012
הדור השלישי של דייהטסו שרייד שווק עד שנת 1993 והדור הבא שהחליף אותה ב-1994, לא הציג התקדמות גדולה מול הדגם היוצא, ולמרות שהוצע לראשונה גם בגרסת סדאן, לא הצליח לשחזר את הצלחת הדגם היוצא למרות שנמכר עדיין במספרים נאים. לאחר סיום היצור של הדור השלישי, הועבר אגב פס הייצור של השרייד לסין, שם עבר הרכב מתיחת פנים עיצובית קלה ויוצר עד לשנת 2012 !
דייהטסו שרייד דור 3 שהייצור שלה עבר לסין ויוצרה עד שנת 2012 תחת השם Tianjin-Xiali
המוני דייהטסו שרייד נגרטו במסגרת פרויקט גריטת הרכב הממשלתי של העשור הקודם.
האם תשרוד לאספנות?
מרבית הדגמים של הדור השלישי של דייהטסו שרייד כבר ירדו מהכביש, ולמרות שהיא הפכה לנדירה, עדיין ניתן לפגוש פה ושם עותקים שלה נעים על הכבישים. בהיעדר גרסאות ספורטיביות בארץ וללא מעמד של כבוד בשוק האספנות העולמי, סביר להניח שרק מכוניות בודדות נמצאות בידי אספנים ששומרים אמונים לדגם ומחזיקים אותו לאספנות. נכון ליום פרסום הכתבה, נמצאו רק 2 מודעות למכירה של הדגם, אחת מהן משנת 1989 שכבר עברה רישוי אספנות ומוצעת ב-10,000 שקל.
דייהטסו שרייד אספנות שמוצעת למכירה ביד 2. צילום: שמעון
