צילום תמונה ראשית: רונן טופלברג, מגזין קוואטרו
שנות ה-80 היו שנים קשות בישראל עבור רוכשי מכוניות המנהלים, המנכ"לים והשרים. לאחר שבשנות ה-70 שלטו כאן בקטגוריה המכוניות האמריקאיות עתירות הסמ"ק, הממדים והצעצועים, תקנות המיסוי החדשות וההזויות שנחקקו במשרד האוצר המציאו מדרגת מס חדשה ואכזרית למכוניות עם מנועים בנפח מעל 1,800 סמ"ק, וכך נולדה "קטגוריית המנהלים 1.8 ליטר" שהשתלטה על שוק מכוניות המנהלים בשנות ה-80 וריכזה יותר מ-80% ממכירות רכבי המנהלים בארץ. מאחר שבחו"ל קטגוריה זו זוהתה בעיקר עם דגמי 2.0 ליטרים ומעלה, לארץ החלו לזרום דגמים שהותאמו לדרישות השוק הישראלי והרבה פחות לסטנדרטים של היצרנים, ואלו הצטמצמו במחצית שנות ה-80 לחמישה דגמים בלבד: אופל רקורד, פיג'ו 505 ואאודי 100 מהמותגים העממיים (אאודי נחשבה בשנות ה-80 למותג עממי), וב.מ.וו 518i, וולוו 240 (עם מנוע ייחודי לשוק הישראלי) ממותגי היוקרה.
מכונית השנה באירופה 1983
הדור השלישי של אאודי 100 פותח בחשאיות רבה, מהחשש שהמתחרות יעלו על הפיתוח ויפתחו מתחרות משלהן, ונחשף בעולם בספטמבר 1982. הדגם הציע עיצוב מהפכני, יפהפה ואווירודינמי שהשאיר ברגע את כל המתחרות שלו הרחק מאחור, עם מרכב ארוך, מתקדם וחלקלק, מקדם גרר של 0.30cd שנחשב בזמנו לאווירודינמי ביותר בעולם בקרב מכוניות מיצור סדרתי, ושלל חידושים כמו מגבים מוסתרים, חלונות צד מושטחים עם פני הגוף, ללא מרזבים בולטים, טכנולוגיית פיתוח מבוססת מחשב ועוד, ורבים אף תיארו אותה "כמכונית היפה ביותר בעולם", למרות שרק מעטים ידעו שמתחת לגוף היפהפה מסתתרת שלדה המבוססת על זו של שנות ה-70. לצד אלו נרשמו חידושים בטיחותיים רבים, פגושים ידידותיים לפגיעה בהולכי רגל או רוכבי אופניים, מרכז עם טכנולוגיות ריתוך מתקדמות ועוד. החדשנות של הדגם הובילה גם לבחירתו כ-"מכונית השנה באירופה 1983". מעבר לכך, היא היתה מכונית ענקית עם 4.79 מטרים לאורך, 1.81 מטר לרוחב, אך נמוכה עם גובה של 1.42 מטר, ובסיס הגלגלים שלה נמתח על 267 ס"מ מכובדים לאותה תקופה (המקבילים כיום לממדי משפחתית סדאן רגילה). בניגוד למתחרות הגרמניות מבית ב.מ.וו ומרצדס, היא צוידה בהנעה קדמית (או כפולה בחו"ל). הבעיה העיקרית של המכונית היתה שטח השמשות הגדול והחום שחדר לתא הנוסעים, שבמדינות כמו שלנו הפכו את הרכב לחממה ומתקן שיזוף על גלגלים, ועוד לחשוב על זה שמזגן אוויר הוצע רק כאופציה…
"עברו שנתיים מאז שהוצגה ועדיין אין חיקויים. גם לא יהיו"…
היצע הדגמים בישראל
עם תחילת השיווק ב-1983 הוצעה ה-100 עם צמד מנועים לבחירה: 1.8 ליטר (שמוקם לאורך תא המנוע ולא לרוחב כמקובל) שהפיק 75 כ"ס בסה"כ, אך זה שודרג בתוך פחות משנה ל-90 כ"ס והציע ביצועים משודרגים, אך עדיין עצלים עם 14.4 שניות ל-100 קמ"ש ומהירות מרבית של 175 קמ"ש. תיבת ההילוכים האוטומטית כללה 3 הילוכים בלבד. לצידה הוצעה גם ה-100 אוונט (Avant) גרסת הסטיישן השימושית והיפהפיה לא פחות, אך זו נמכרה במספרים ממש קטנים. בקצה משפחת הדגמים הוצעה גרסת ה- 2.2 ליטר שהפיקה כבר הספק מכובד של 138 כ"ס, שהניבה תאוצה ל-100 קמ"ש ב-11.5 שניות ומהירות מרבית של 199 קמ"ש. הדגם שווק בארץ ב-3 רמות גימור לבחירה: CC הפשוטה, CS האמצעית ו-CD הבכירה, כאשר רמת הגימור הבסיסית היתה ערומה לחלוטין ונעדרו מהתפריט אפילו מזגן, הגה כח, מד סל"ד ומראה ימנית… לפחות טסות נאות היו לגלגלים, אך אלו מיהרו להיעלם בלילות והפכו לחביבי הגנבים. למעשה, את כל הצעצועים והפינוקים יכולתם לקבל כבר בגרסת ה-CC הבסיסית אך כתוספות בהזמנה מיוחדת, כאשר גרסת ה-CD הבכירה כללה גם גג שמש, מתזים לפנים ועוד. בשנת 1989 נחתה בארץ מתיחת הפנים של הדגם, שהסתפקה בעיצוב חיצוני משודרג קלות, אך בתא נוסעים חדש לחלוטין שיישר קו עם שפת העיצוב החדשה של היצרן אותה הובילה אאודי 80. על הדרך, שודרג סוף סוף מנוע ה-1.8 ליטר ב-2.0 ליטרים, ההספק עלה ל-115 כ"ס, התאוצה ל-100 קמ"ש התקצרה ל-12.6 שניות והמהירות המרבית טיפסה ל-186 קמ"ש.
"מכונית המנהלים הצנועה ביותר בדרישותיה"… כן,כן…
מנצחת מבחנים השוואתיים
אאודי 100 היתה חביבת עיתונאי הרכב בארץ. תחילה ניצחה במבחן השוואתי את רכב השרים (וולוו 240DL), לאחר מכן ניצחה את פיג'ו 505, בהמשך את ב.מ.וו 316i (שימו לב לחוסר הפרופורציות במבחנים ההשוואתיים עקב מיעוט דגמים מתחרים) ובשנת 1985, תחת הכותרת "הקרב על המנכ"ל", הביסה אאודי 100 את ב.מ.וו 518i מוזרקת הדלק, כאשר לזכותה של הב.מ.וו נרשמו האצות ביניים טובות יותר, והנדסת אנוש מושלמת, אך האאודי זכתה פחות או יותר בכל שאר הפרמטרים. בין היתרונות הבולטים של ה-100 היו כמובן העיצוב החללי, איכות ההרכבה, התנהגות הכביש, נוחות הנסיעה והשקט המופתי שליווה אותה לצד צריכת הדלק הנמוכה ביחס למתחרות. גם האחריות הנדיבה ל-6 שנים נגד חלודה היו ממעלותיה של המכונית והוצעה לצד 3 שנים אחריות לצבע הכללי ושנה אחריות מלאה לרכב.
ניצחה את כל המבחנים ההשוואתיים בישראל. במקרה הזה, במרץ 1985 את ב.מ.וו 518i במגזין טורבו. צילום: יקיס קדרון
מבחן ארוך טווח רווי תקלות במגזין "טורבו"
בשנת 1984 הגיעה ה-100 גם למבחן דרכים ארוך טווח למגזין "טורבו", (שהיתה שייכת לבעלים פרטיים) בגרסת ה-CC הפשוטה ששודרגה בהגה כח, חלונות חשמליים ועוד, לצד מזגן בהתקנה מקומית מתוצרת "אלכס אורגינל". שבועיים לאחר קבלת הרכב, החלו הצרות עם בולם אחורי שהחל לדפוק והוחלף באחריות. מיד אחריו שבקה חיים משאבת בלם אחד הגלגלים הקדמיים וחודשיים לאחר מכן סיים המצבר את חייו. לאחר מכן התייצבה המכונית ונרשמו רק פעמיים שבהם נגנבו בלילות כל הטסות של הגלגלים, שהובילו לאחר הפעם השניה להחלטה להתקין ברכב חישוקי מגנזיום. במהלך ה-50,000 הק"מ של מבחן ארוך הטווח שנפרסו על גבי שנתיים, הפגינה ה-100 אמינות גבוהה, אך נזקקה להחלפת רפידות בלם מדי 15,000 ק"מ לצד החלפת מנוע של חלון חשמלי אחד שקרס. בסיום מבחן הדרכים הארוך ורגע לפני החלפת הרכב ב-100 חדשה, נלקחה המכונית לבדיקה מקיפה בקומפיוטסט שחשפה מנוע וגיר במצב חדש, אך נזילות מהגה הכח ופרונט שדרש יישור.
1984: אאודי 100 במבחן הדרכים ארוך הטווח של מגזין טורבו. צילום: רם לנדס
תמחור
פערי המיסוי הגבוהים בין דגמי ה-1.8 ליטר לדגמים בנפח גדול יותר, הובילו לכך שמרביתם המוחץ של דגמי אאודי 100 שנמכרו בישראל צוידו במנוע ה-1.8 ליטר החלש. כך למשל בשנת 1984, מחירה של גרסת ה-1.8 ליטר החל מ-4.829 מיליון שקל, כאשר מחיר גרסת ה-2.2 ליטר החל מ-8.697 מיליון שקל ! מתחרותיה הטבעיות של ה-100 היו וולוו 240DL ב-5.815 מיליון שקל וב.מ.וו 518i ב-4.704 מיליון שקל, אך אופל רקורד 1.8 ליטר ופיג'ו 505 עם מנוע 1.8 ליטר היו זולות משמעותית עם 3.557 מיליון שקל ו-4.199 מיליון שקל בהתאמה. כמו שאתם שמים לב, המכנה המשותף לכולם היה מנוע 1.8 ליטר ולא גודל, יכולות ומיצוב אמיתי.
אאודי 100 סטיישן (אוואנט), נמכרה במספרים קטנים במיוחד בארץ.
מסע פרסום שכיוון לוולוו המתחרה- "בטיחות מרבית ללא מראה הטנק"
כחלק ממסע השיווק ושלל הפרסומות שהפיצה צ'מפיון מוטורס היבואנית, המוטיב המרכזי שהוביל את פרסום הדגם היה "בטיחות מרבית ללא מראה הטנק" – שעיקר כוונתו היה להדגיש את בטיחות הרכב, להשוות אותו כמובן לוולוו 240 שהיתה ידועה כ-"בטיחותית כמו טנק" ולגזול מכירות ממי שהובילה את שוק היוקרה בארץ באותם שנים ונהנתה מהילת "רכב שרי הממשלה".
שרדה לאספנות?
הדור השלישי של אאודי 100 שווק בארץ בשנים 1983-1990 וממנו נמכרו כאן מספרים נמוכים מדי שנה, עקב מחירו הגבוה ומידותיו הגדולות (מדי?) שהרתיעו רבים. הדגם נעלם מכבישי ישראל כבר לפני שנים רבות, אך ידוע על כמה בודדות ששרדו ואף נרשמו עם לוחית של אספנות, ועוד כמה בודדות שהוצעו לאחרונה למכירה (החל מ-5,000 שקל) במצב רעוע ולפני שיפוץ לאחר ששכבו שנים ארוכות בחצרות בתים. הדור הבא של ה-100 נמכר אף במספרים קטנים יותר בארץ ואת הזינוק המרשים במכירות וההצלחה האמיתי של מכונית הסאלון של אאודי, רשמה רק אאודי A6 שנחתה כאן ב-1998.
