נוסטלגיה לשבת: דייהטסו גראן מוב – מיני-מיניוואן במחיר של משפחתית

בשנת 1997 השיקה טלקאר יבואנית דייהטסו את הגראן מוב, מיני-מיניוואן שהוצע במחיר של משפחתית עממית. הדגם שפותח על שלדת השרייד הקטנה, אמנם היה מרווח ושימושי, אך להצלחה הוא לא ממש זכה כאן.

ששי כהן 22 בספט, 2023
דייהטסו גראן מוב

בתמונה הראשית: 1997 – מבחן דרכים של אלי שאולי במגזין "אוטו". צילום: נועם שרון

לאחר שסבלה דייהטסו באמצע שנות ה-90 ממשבר עולמי וירידה במכירות שהתבטאה גם בשוק המקומי, בשנת 1996 נרשם מפנה בחברה כאשר טויוטה הגדילה את חלקה בדייהטסו ל-33.4% ע"י הזרמת 350 מיליון דולר, עם פקודה שהגיעה מגבוה לפתח דגמים קטנים חדשים וייחודיים ולא פחות חשוב מזה, לא חדשניים ברמה עולמית שדורשים ממון רב בפיתוח, אלא יישענו על דגמים קיימים ויהיו זולים לייצור. על הדרך, הושלם גם תהליך הורדת עלויות הייצור ב-20% שהוביל לתמחור תחרותי יותר של דגמיה בעולם. שנת 1997 הסתמנה כשנת תחילת הקאמבק של דייהטסו לצמרת השוק הישראלי. תחילה הגיעה לכאן גרסת הסדאן של השרייד, אחריה הגיעה דייהטסו גראן מוב, המכונית שרובכם כנראה לא זוכרים ועליה נדבר הפעם, ולאחר מספר חודשים הגיע גם הדור הראשון של הטריוס.


דייהטסו בתנופת פיתוח

הגראן מוב היה חלק משלישיית דגמים חדשים (מוב, טריוס וגראן מוב) שהציגה דייהטסו במסגרת השינויים שערכה הנהלת החברה, עם פנייה מובהקת לשוק האירופאי כחלק מהרצון להכפיל את המכירות שם, דרישה די שאפתנית בהתחשב בכך שיצרניות הרכב האירופאיות התמחו בפיתוח מכוניות קטנות והקהל האירופאי חיבב בעיקר את התוצרת המקומית. בפברואר 1992 נחתה בארץ דייהטסו גראן מוב – מיקרו מיניוואן שפותח על בסיס השרייד והציע עסקה ייחודית בשוק המקומי עם מיני-מיניוואן 5 מושבים מרווח ושימושי במחיר של משפחתית רגילה.

דייהטסו גראן מוב

דייהטסו גראן מוב. צילום מתוך מגזין "אוטו"

מיקרו-וואן מרווח ושימושי

הגראן מוב פותח על שלדת השרייד הקטנה, אך זכה למידות חיצוניות גדולות יותר עם מרכב באורך 4.06 מטר, רוחב של 1.64 מטר וגובה של 1.58 מטר שיחד עם בסיס גלגלים זהה לשל השרייד (239.5 ס"מ) הציעה המכונית מרווח ושימושיות ללא תחרות. מדובר היה במיני-מיניוואן היחיד בארץ באותה תקופה, מה שעשוי היה להקל עליו את החדירה לשוק, אך בצד השלילה, העיצוב החיצוני שלו היה רחוק מלהיות חמוד, ורבים אף הגדירו אותו כמכוער. בתא הנוסעים ניסתה דייהטסו לייצר משהו קצר יותר מעניין מהשרייד הבסיסית: הדשבורד ודיפוני תא הנוסעים היו בגווני אפור בהיר, ריפודי המושבים היו צבעוניים ולמרות העיצוב השבלוני של סביבת הנהג, האווירה בסה"כ היתה נעימה וכללה גם תנוחת ישיבה מצוינת. גם האבזור היה נדיב יחסית וכלל 4 חלונות חשמל, נעילה מרכזית, מראות חשמליות, מזגן מקורי, הגה כח ו-2 כריות אוויר, אך ABS נעדר במפתיע מהתפריט וכנ"ל גם מחזיקי כוסות ושלל תאי אחסון שמאפיינים מיניוואנים. לפחות תא המטען היה נדיב ובנפח 400 ליטר והמושבים האחוריים התקפלו לאחור ויצרו סוג של מיטה קומפקטית לשעת הצורך.

דייהטסו גראן מוב

צילום ארכיון של חנן מתוך "קארספורום"

היצע הדגמים בארץ

הגראן מוב נחת בארץ בסוף שנת 1996 (כדגמי 97') כאשר הוא חמוש במנוע בנזין 1.5 ליטר 16 שסתומים שהפיק 90 כ"ס ו-12.1 קג"מ, אשר הוצע בשידוך לתיבת הילוכים ידנית 5 הילוכים או אוטומטית. עם יחידת הכח הנ"ל הציעה המכונית תאוצה ל-100 קמ"ש ב-13 שניות (11 שניות בידנית) ומהירות מרבית של 170 קמ"ש, לא מעט הודות למשקל קליל של 990 ק"ג. במבחני דרכים מקומיים שנערכו לה כאן זכתה המכונית לשבחים אודות המרווח לנוסעים, הנדסת האנוש, הזריזות והנוחות המשופרת משמעותית מול השרייד שחלקה עמה את אותה השלדה, אך מנגד נרשמו תלונות בסעיף המנוע שסיפק רעש מוגזם תחת מאמץ והיעדרה של מערכת ABS. לקראת סיום השיווק, הוחלף מנוע ה-1.5 ליטר במנוע ה-1.6 ליטר ששירת את האפלאוז אך בהספק צנוע יותר של 91 כ"ס (במקום 105 כ"ס).

דייהטסו גראן מוב

צילום: נטלי ג.

תמחור

מחיר הגראן מוב עם הגעתה לארץ עמד על כ-74,000 שקל לגרסה הידנית ו-78,500 שקל לגרסה האוטומטית, מחירים שהיו דומים למחירי המשפחתיות הפופולריות כאן, ולכאורה תמורה טובה למחיר ועסקה משתלמת למשפחה, עם רכב מרווח ושימושי יותר בסגנון מיניוואן רק במחיר נגיש משמעותית (לפחות עבור מי שהסתפק בחמישה מושבים). יחד עם זאת, העיצוב שהיה רחוק מלהיות מפתה יחד עם תמחור מקומי בעייתי משהו (עלתה 5,000 שקל יותר מדייהטסו אפלאוז אוט' ומחיר כמעט זהה למיצובישי סופר לנסר), הקשו על הלקוחות לוותר על מרכב הסדאן הפופולרי והמבוקש ולעבור לרכב חדשני ושונה מהמקובל.

תשרוד לאספנות?

דייהטסו גראן מוב שווקה כאן בשנים 1997-2000 ולא זכתה להצלחה המצופה, אך הסתפקה במכירות סבירות ביחס לרכב נישה. בסה"כ עלו כאן לכביש כ-1,092 מדגמי הגראן מוב, מהם כ-292 המצוידים בגיר ידני. שנת השיא של הדגם בארץ היתה שנת השיווק הראשונה בה נמסרו כאן כ-637 מכוניות. לאורך השנים הציגה המכונית אמינות גבוהה, אך הסחירות שלה היתה בינונית ושמירת הערך שלה לא ממש מוצלחת כמצופה ממכונית יפנית, מה שגרם לה להיעלם מהר יחסית מהכבישים. יחד עם זאת, נכון להיום לפי נתוני משרד הרישוי שרדו כ-15 מכוניות שעדיין נעות על הכביש עם רישוי פעיל. האם נזכה לראות בהמשך אחת כזאת עם רישוי אספנות? ככל הנראה סיכוי נמוך.

עוד מנוסטלגיה