בשנת 1994 חשפה ג'נרל מוטורס בתערוכת הרכב של לוס אנג'לס את הדור השני של שברולט לומינה, משפחתית עממית וגדולה בשוק האמריקאי ואחות חורגת לדגמים כמו פונטיאק גרנד פרי, אולדסמוביל קאטלס סופרים ושברולט מונטה קרלו (גרסת הקופה שלה, עליה נרחיב בפעם אחרת), שבארץ נהנתה דווקא מתדמית של מכונית סאלון יוקרתית כמו מרבית אחיותיה מהשוק הצפון אמריקאי. הלומינה לא השתייכה לדור החדש של האמריקאיות שהציעו מרכב קומפקטי יותר ומנועים צנועים יותר (כמו שברולט קוואליר או קרייזלר נאון), אלא בעיקר ניסתה להגדיל את חלקה של שברולט בשוק המשפחתיות הפורח בארה"ב, שם שלטו דגמים כמו פורד טאורוס והונדה אקורד.
1995 – שברולט לומינה מגיעה לישראל
בחודש אוקטובר 1994 הוטסו מספר מצומצם של עיתונאי רכב ישראלים להשקת הלומינה החדשה בארה"ב, משם הם חזרו עם תובנות שאמנם מדובר במכונית נוחה ושקטה, מכובדת למראה ועם יחידת כח חזקה וגיר אוטומטי מצוין, אך גם במקרה שלה, למרות המידות החיצוניות הענקיות שהקבילו למשל למרצדס S קלאס (5.1 מטר לאורך), התכנון אינו היה יעיל, בסיס הגלגלים הסתפק ב-273 ס"מ בלבד וכל מכונית סאלון אירופאית קצרה משמעותית באורך, העניקה מרחב מכובד יותר לנוסעים. תלונות נוספות נרשמו גם בסעיפי הנדסת האנוש, צריכת הדלק והתנהגות הכביש שלה, אך כולם הסכימו שמדובר בשיפור משמעותי לעומת מה שהרגילו אותנו האמריקאים בעבר.
1996: דגמי שברולט לומינה וקוואליר נפרקים מהאוניה בישראל. צילום: ארכיון הרווארד
כבר ברבעון הראשון של 1995 החלה UMI היבואנית בשיווק הלומינה בישראל, שהצטרפה לשברולט קורסיקה הקטנה שהתחרתה בשוק מכוניות המנהלים, והקדימה את הקוואליר שהצטרפה כמה חודשים מאוחר יותר לשוק המשפחתיות. העתיד של שברולט בישראל היה נראה חיובי, ובאולם התצוגה של UMI עמדה לצידה של הלומינה גם פונטיאק גרנד פרי שמותגה כספורטיבית יותר (למרות נתוני ביצועים זהים), אך היבואן כבר ידע שהלומינה תחליף בהמשך את הגרנד פרי ששיווקה יפסק בארץ יחד עם הפסקת היבוא הסדיר של כל דגמי פונטיאק בשנת 1996.
פרסומת מקומית לשברולט לומינה
היצע הדגמים בישראל
הלומינה שווקה בארץ בגרסה אחת שכללה מנוע בנזין V6 בנפח 3.1 ליטר שהפיק 162 כ"ס, שודך לתיבת הילוכים אוטומטית עם 4 הילוכים והנעה קדמית, והציע תאוצה ל-100 קמ"ש ב-10.5 שניות לצד מהירות מרבית של 200 קמ"ש. אבזור הדגם כלל כסטנדרט חלונות, נעילה ומראות חשמליים, מושבים קדמיים מתכווננים חשמלית, רדיו-דיסק מקורי, ריפודי קטיפה, בקרת שיוט, פאנל עץ הנמתח לרוחב הדשבורד, צמד כריות אוויר ומערכת ABS, אולם בלמי דיסק הוצעו רק בגלגלים הקדמיים, והג'נטים צוידו בטסות. מעבר לכך הוצעה המכונית עם ספסל קדמי המתאים לנהג וצמד נוסעים לצידו (סה"כ 6 נוסעים) וכמקובל במכוניות אמריקאיות, ידית ההילוכים נשלפה מאחורי ההגה, בלם היד היה דווקא בלם רגל והגה הכח היה קל ומנותק במיוחד מהנעשה על הכביש. למרות לוח שעונים ענק, מד סל"ד לא היה קיים ובמקומו הוצבו צמד מחוגי דלק וחום מנוע ענקיים. 
1996: שברולט לומינה שכורה מככבת כרכב שירות במכביה. צילום: ארכיון הרווארד
אחרי יותר מ-30 שנה, המכונית האמריקאית חוזרת למכרז השרים
לאחר שבשנות ה-50 וה-60 זכו שרי הממשלה ובעלי תפקידים בכירים בשירות המדינה לנסוע על מכוניות אמריקאיות, הוגבלו שרי הממשלה לדגמים עם מנועים עד 2,000 סמ"ק, מה שהוביל להיעלמותם של הדגמים האמריקאים כמעט לחלוטין ממכרזי מנהל הרכב הממשלתי. בשנת 1995, לאחר לחץ אמריקאי מאסיבי, בוטל החוק המיותר ומכרזי מנהל הרכב הממשלתי עברו למודל לפי הגבלת מחיר ולא נפח מנוע, מה שהחזיר את המותגים האמריקאים למכרזי הממשלה לאחר היעדרות של 30 שנה. הלומינה היתה הדגם האמריקאי הראשון שהוצע כבר בשנת 1996 במכרז השרים החדש והאופטימיות פרחה ב-UMI. היא היתה גדולה, מרווחת ונוחה, נהנתה מתדמית חיובית ומכובדת בשוק הישראלי של מכונית אמריקאית, מה שהעניק לה אור ירוק מצד השרים, המחירון הרשמי היה זול ב-30% מהמתחרה העיקרית במכרז וולוו 850 ואפילו הממשל האמריקאי לחץ, ולמרות הכל שברולט הפסידה במכרז לדגמי וולוו 850 ו-940 טורבו שנבחרו לרכבי השרים החדשים.
1995: שברולט לומינה נפרקת מהאוניה בארץ. צילום: ארכיון הרווארד
1997- הוזלה בעקבות שינויי מס למכוניות אמריקאיות
עם הגעתה לארץ מצוידת בתג מחיר של 132,980 שקל, הלומינה היתה לא רק השברולט היקרה ביותר בחטיבת הפרטיות של היצרן, אלא גם טיפה יקרה יותר מהאחות החורגת פונטיאק גרנד פרי (132,000 שקל), למרות שבאמריקה היתה השברולט דווקא זולה יותר. יחד עם זאת, התמחור של הלומינה היה תחרותי בשוק המקומי, עם תג מחיר הנמוך ממרבית המתחרות האירופאיות שצוידו במנועים גדולים כמו: פיג'ו 605 עם מנוע 3.0 ליטר ב-207,235 שקל, סיטרואן XM עם מנוע 3.0 ליטר ב-212,800 שקל, וולוו 850 T5 ב-211,500 שקל וסאאב 9000 2.3CD ב-162,640 שקל.
בחודש ינואר 1997 בעקבות הסכמי סחר חדשים שנחתמו עם מדינות צפון אמריקה, בוטל המס שהוטל על דגמים שיובאו משם, מה שהוביל להוזלת מחיר של 7% במחיר הלומינה שהגיעה אלינו ממפעל שברולט בקנדה, והפך את הדגם לתחרותי יותר בשוק המקומי. בשנת 1998 הצטרפה גם גרסת ה-LTZ היוקרתית יותר, שצוידה במנוע V6 בנפח 3.8 ליטר, שהפיק 200 כ"ס וכללה גם צמד מושבים נפרדים מקדימה, ידית הילוכים שעברה למיקום השגרתי בין צמד המושבים, תוספת של מד סל"ד בלוח השעונים, חישוקי גלגלים קלים ועדכון לעיצוב החיצוני שכלל יחידות תאורה אחוריות ומכסה תא מטען שונים.
עדיין לא נעלמה לחלוטין מהכביש
תשרוד לאספנות?
שברולט לומינה שווקה בארץ בשנים 1995-1999 עד שהוחלפה ע"י שברולט אימפלה. הלומינה נמכרה בקצב של כמה מאות מכוניות מדי שנה, ויחד עם שאר דגמי שברולט החדשים הצליחה שברולט בשנת 1995 להתברג למקום ה-8 בטבלת מותגי הרכב הנמכרים ביותר בישראל. שנה מאוחר יותר, איבדה שברולט גובה ויצאה מהעשיריה הפותחת. נכון ליום פרסום הכתבה, הדגם לא נעלם לחלוטין מהכבישים ועדיין ניתן לפגוש בו על הכביש מדי פעם. בלוח יד 2 מוצעות כעת צמד מכוניות למכירה ובמחירים עד 15,000 שקל לאחת שמורה משנת 1999 יד 2 עם 94,000 ק"מ בלבד על השעון. האם הלומינה תזכה להגיע בעוד 3 שנים לשוק האספנות? סביר להניח שיש כמה כאלו שמוחזקות בידי חובבי אמריקאיות, אך כנראה סיכוי גבוה יותר שלה להגיע לאספנות, יהיה כנראה מדגם הקופה שלה (מונטה קרלו).
